איפה לא חיפשנו אותם? איפה? הפכנו עולמות בשביל למצוא את
החתולות הארורות. אחרי 5 שעות של חיפושים ומיצי מיצי מיצי בכל
העיר - שום דבר. כלום.
- מצדי שימותו.
- אבל סבתאאא, אני רוצה את מוקי ושלוקי! עכשיו!
- מוקי מתו. תקני חתולים אחר. תגדלי ברווז! הם יותר ממושמעים.
שתדעי לך, שבזמנים שלי, בצ'כוסלובקיה, כולם גידלו ברווזים.
- מאיפה אני אמצא ברווז? סבתא? לא מוכרים ברווזים בארץ.
- בטח שלא. כאן, כולם מתבטלים ולא עושים שום דבר. יושבים מול
הקופסא עם הכפתורים.
- זה מחשב, סבתא! מחשב! כמה פעמים אפשר להגיד לך שזה מחשב? את
סנילית או שאת עושה את עצמך? מה עובר עלייך?
- מה עובר עליי? מה עובר עליי? את יודעת, את הנכדה הכי טיפשה
שהייתה לי בחיים. היחידה אומנם, אבל הכי טיפשה. אני בת 105.
נולדתי עוד לפני שגילו את החשמל. אז אני אמורה לזכור את השמות
של הכפתורים הארורים?
- אני מצטערת, סבתא.
- ההצטערויות שלך לא יעזרו לך הפעם.
- מה את רומזת?
- מה את חושבת שאני רומזת? לכי מייד לגיליוטינה! נכדה טיפשה.

איפה לא חיפשנו אותה? הפכנו עולמות כדי למצוא את הבת שלנו.
אחרי 5 שעות של חיפושים משמימים וחנה חנה חנה בכל העיר, מצאנו
אותה. בלי ראש. במתחם הגיליוטינה.
- שמוליק! תראה את הילדה שלנו! תראה אותה!
- מזל, אני עיוור. מה יש?
- היא איבדה את הראש!
- טוב, כולנו מאבדים את הראש לפעמים. את יודעת איך זה, כשאמא
שלך מכניסה לה לאוכל חומרים משכרים.
- אתה לא מבין, שמוליק! אין לה ראש. היא ערפה לה אותו
בגיליוטינה!
- מה?! אמא שלך עברה כל גבול הפעם! זאת הילדה היחידה שלנו ואין
לה שום זכות לעשות לה את זה, לעשות לנו את זה. נראה לי שזה
הזמן המתאים לפנות למשטרה. את לא חושבת?
- כן. הגיע הזמן.

הגענו לתחנת המשטרה, כשראשה של חנה הקטנה בידיה הרועדות של
מזל, ושאר גופה בידיו של אביה, שמוליק. פנינו אל הפקיד
המנומנם.
- כן? במה אפשר לעזור לכם?
- אדוני הפקיד, קטעו לבת שלי את הראש!
- אני רואה, אדוני, אני לא עיוור. איך אפשר לעזור לאדוני?
- רצחו את הבת שלי ואתה עם האדוני אדוני! איזה מין שוטר אתה?
- אתה מפקפק בסמכויות שניתנו לי?
- חס ושלום, אדוני הפקיד. פשוט היה פה רצח ואתה מתייחס אליי
כאילו פרצו לי לרכב.
- אדוני מוכן להגיע לפואנטה?
- הנה הבת שלי! שסועה לגמרי! מה לעשות איתה?
- המספר של חברא-קדישא נמצא במודיעין. אם אתה מעוניין לטלפן
מהתחנה, אתה מוזמן.
הלכנו.

נייר דבק לא עזר, שדכן לא הועיל. הראש והגוף לא התחברו.
- אני אומרת לך, מזל, לא התכוונתי שזה מה שיקרה. תראי שבסוף
אני אחבר אותה.
- אז למה התכוונת כשערפת לה את הראש? מה חשבת שיקרה?
- היא עצבנה אותי. איבדתי את הראש. סליחה באמת. גם לי מותר
לכעוס פעם במאה שנה.
- פעם במאה שנה? ומה לגבי שלשום, כשזרקת מגהץ על ילד שהרעיש
בין שתיים לארבע?
- מה לגבי זה?
- זה לא קרה לפני מאה שנה!
- גם לא המציאו את הגלגל ביום אחד. מה את רוצה ממני?!
- אני נשבעת לך. אם לא הייתי יודעת שממילא תמותי בקרוב, הייתי
רוצחת אותך בעצמי.
- תראי איך את מדברת לאמא שלך! רוצחת קטנה גידלתי? ככה זה
הנוער של ימינו.
- אני לא נוער! אני כבר בת 70! בת 70 ונולדה לי ילדה לפני 5
שנים! ואת - רוצחת!
- לפי דעתי ממילא את זקנה מדיי לילדה. את נולדת לי כשהייתי בת
35. לא בת 70. תחשבי על זה, מזל, כשחנה הייתה אמורה להיות בת
30, אמא שלה כבר הייתה בת 100.
- אז מה? לפחות היא הייתה אמורה להיות. ועכשיו היא לא.
מזל בכתה כל היום. שמוליק הלך להשתכר.

אמא של מזל התגלתה בדירת החדר המצחינה שלה. תלויה, ללא רוח
חיים.
שמוליק מנסה להרגיע את מזל שאיבדה תוך יומיים את הבת ואת האמא
שלה. אחת - נערף ראשה, השניה - תלתה את עצמה.
- מזל, מזל, תירגעי.
- אבל איבדתי את הבת ואת אמא שלי תוך יומיים.
- את בעצמך אמרת אתמול, שהיית רוצחת את אמא שלך. את צריכה
להיות שמחה שהיא מתה.
- אבל אני עצובה על חנה.
- אז השמחה מתקזזת עם הצער, לא?
- מה פתאום! מה אתה חושב שאני, רובוט? מחשב? לא אכפת לך בכלל!
- תעשי לי טובה. את חנה בקושי הכרנו. מה שבא בקלות הולך בקלות.
זה ידוע.
- אבל חנה לא באה בקלות! היא נולדה רק כשהייתי בת 65! אתה
קולט?
- מזל, אני עיוור.
- אתה עיוור מבפנים, שמוליק. מבפנים! אתה שומע אותי? הייתי
רוצה שתתחלף בחנה.
- ומה אם אני אגיד לך שאני יכול?
- מה אתה מקשקש? תפסיק לזרות לי מלח על הפצעים.
- מזל, אף פעם לא סיפרתי לאף אחד...
- מה לא סיפרת? מה יש?
- כשהייתי בן עשר, אדם זקן ניגש אליי ואמר לי שאני יכול לבקש
משהו אחד ויחיד שיתגשם. שמרתי את זה למקרה מיוחד. הגיע הזמן
המתאים.
- ולא ביקשת אף פעם לא להיות עיוור?
- לא. כבר התרגלתי. חוץ מזה, כל עוד את חושבת שעיוורים לא
מסוגלים להוריד את הזבל, אני שותק.
- אז אתה יכול להחיות את חנה?
- אני יכול לנסות.
- תנסה.

שמוליק התכופף, הוציא מקל פלסטיק שחור עם קצה לבן. הניף אותו
לאוויר וביקש להחיות את חנה המסכנה. שמוליק גם הוסיף שהוא לא
רוצה לעשות בעיות והוא מוכן להתחלף בגורל האכזר של חנה, למען
אישתו מזל.
מזל ושמוליק התחבקו, כשלפתע הגיח ברק והכה בשמוליק. הזרם
החשמלי עבר משמוליק למזל וחוזר חלילה, עד שמשניהם לא נותר
דבר.

- סבתא, סבתא! הנה ברווז!
- נכון חנה'לה. בואי נקנה שניים כאלו, לזכר ההורים המסכנים שלך
שנעלמו.
- תודה סבתא. איך אי פעם אוכל להודות לך?
- אולי תוכלי ללמד אותי להפעיל את המכשיר עם הכפתורים?
- את המחשב?!