הייתי באה אליו, דופקת בדלת הרב בריח הישנה עם הפעמון הידני
ששנים אף אחד לא נגע בו ולא שיחק בו, אמא שלו תמיד הייתה זאת
שפותחת את הדלת, הייתי אומרת לה שלום בנימוס ואפילו שואלת
לשלומה, ואז היא הייתה קוראת לו  "שייייי ה"ידידה שלך הגיעה,
תרד למטה",מוזר לי שאמא שלו תמיד ראתה אותי בתור  הידידה שלו
אבל עדיף שככה- שלא תיראה בי כאיזו שהיא בחורה זולה ופשוטה
שמספקת את הבן שלה, באמת נישמע עלוב וזול אה?!. אבל אני שלמה
עם עצמי, להנות בלי להיתחייב להרגיש חלק ממנו ולהרגיש שהוא חלק
ממני... לגעת בו, לגלות  את עולמו, להריח את הריח המעורר חשק
שתמיד יש עליו, שגורם לי לחשוק בו עוד ועוד ועוד  לפעמים ניראה
כאילו אין סוף  לכמה מטח מיני יש בחדר כששנינו שם, אני נוגעת
בו והוא מרגיש אותי, וכשעוברת עליו צמרמורת קלה- אני מרגישה!
אני רואה את העיניים שלו נעצמות בחושניות ואז חיוך קטן ואני
יודעת... אני יודעת שהוא נהנה שהוא נימשך  ומרגיש את האוירה
הארוטית שיש בחדר.
הוא הכי סקסי שיש, השילוב המדהים של המראה הנועז והאישיות החצי
אדישה וחצי עירנית היה שילוב מנצח ועשה לי המון.  העיניים שלו
הכי יפות שיש, חומות כאלו עמוקות, שכשאני מסתכלת עליהם  אני
מרגישה... לא יודעת מה אני מרגישה! משהו חזק שאי אפשר לתאר...
צמרמורות  עוברות כרגע בגופי כשאני מספרת עליו. הסנטר- הכי יפה
שיש מאוד גברי וסקסי, הפנים הלא מגולחות שהיו לו היו כל כך
סקסיות בעיניי. השפתים העבות, העדינות האלו -כל נשיקה איתו זה
חלום. כל צרפתית זה אירופה על רמה, כל שיחה איתו זה
היתפרכסויות אדירות בכל הגוף.
מאוהבת? לא יודעת אם הייתי מאוהבת... אבל אני יודעת שהייתה
חתיכת משיכה בינינו, אני ראיתי אותו וראיתי גן עדן. כל נגיעה
שלו הייתה עושה לי צמרמורת בכל הגוף... מיניות  זה אומנות.
כששנינו בחדר שוכבים ערומים אחד עם השני והוא משחק לי בשיער-
מנשק לי את המצח  אני מרגישה אותו, וכל חיבוק ונשיקה עדינה,
אפילו על השיער, גורמת לי לחשוק בו ועושה לי הרבה יותר מאשר
כמה מילים יפות שהוא יגיד. רק כניסתו לחדר גרמה לי לאבד את
הצפון כמו  איזה אקסטא חזקה שמשפיעה חזק חזק, הרגשתי את
חושניות המדהימה שהוא הביא איתו, הסקסיות האינסופית
הזאת...מממ.
אני חושבת עליו המון במשך היום, כשאני קמה בבוקר וניזכרת ביום
שישי החורפי  והגשום הזה, שישנתי אצלו והורים שלו היו בתילאנד
"חיפשו את עצמם" בזמן שאנחנו מצאנו את עצמנו... שוב הריחות
הארומטיים, החולצה הרחבה, הבוקסר שנתן לי ללבוש בבוקר שאחרי...
הנגיעות הכל כך עדינות שלו... הנשיקה הסמויה והמעוררת אורגזמה
באוזן... מממ, אי אפשר לשכוח פרט אחד אפילו, אני זוכרת אפילו
איך הייתי לבושה... גינס צמוד צמוד על הגוף, חולצה אדומה
שמבטילה לי את החזה עם מחשוף קטן, בושם חושני, איפור עדין....
ניסיתי להיות כל כך סקסית בשבילו. בעוד שהוא היה בפשטותו בשיא
הטבעיות, שיער בלי ג'ל, חולצה רחבה רחבה, בוקסר עלוב. אבל אין
מה להגיד אפילו כשהוא מוזנח הוא מושקע ויפה,  כי ככה זה "יופי
טבעי,טבעי." ואפילו בשיעורי ספרות הייתי נזכרת בו.. "הוא לא
ידע אותה" היה מעלה בי גיחוך וזיכרונות עליו..
היו ימים טובים. גיל 17 ניראה כל כך רחוק, אבל מצד שני כל כך
קרוב בגלל  הזיכרון הכל כך ספציפי שיש לי על כל הרגשים איתו...
כל המגעים והתזוזות הכי קטנות שניקלטו בחושי... מהראייה ועד
לריח ולמישוש.
-"מאמי, יש לי משהו להגיד לך... אני לא יודע איך תקבלי את זה
אבל..." ושתק
-"מה ? תמשיך אני שונאת שמתחילים ומפסיקים באמצע... פשוט
שונאת".
-"אנחנו לא נוכל להיפגש יותר, לא נוכל יותר  לשכב...מצטער"
-"מה?, למה???חשבתי שטוב לנו ביחד"
-"טוב לנו, בטח שטוב לנו...אבל זה לא זה "
-"אז מה כן? בכייייית שי אל תדבר איתי בקודים, אתה יודע שזה לא
לעיניין".
-"קשה לי עם זה גם ככה את מקשה אליי אל תלחיצי, תביני שיש לי
סיבה ... טוב מאמי אני מאוד מצטער שאני גומר הכל ככה אבל לדעתי
זה הכי טוב שאני יכול לעשות בשבילי ובמיוחד בשבילך"
-"שוב אתה מדבר איתי בקודים, אתה לא הולך עד שאתה לא מספר לי
למה אתה עושה את זה, אתה מבין??!!!" רעדתי... הייתי מאוד לחוצה
לדעת מה? למה?...
-"טוב אני ידבר איתך דוגרי, צודקת מגיע לך לדעת את האמת...
הכרתי מישהי ואני והיא..."
-"שוב אתה מפסיק באמצע, אני יהרוג אותך..." רעדתי עוד יותר
-"אנחנו ביחד...ומן הסתם בגלל זה אני ואת לא נוכל יותר להיפגש,
אני מאוד מצטער נשמה... את תהיה חסרה לי, פשוט אני אוהב אותה,
אין לך מושג עד כמה..."
-"הבנתי..." הייתי כל כך עצובה, אומללה ומושפלת... הרגשתי
שהחיים שלי לא שווים יותר, הרגשתי מנוצלת כל כך,פגועה מאוד,
בכיתי המון המון... ים של דמעות זלגו ממני... הוא לא ראה
שבכיתי אני לא יתן לו לראות שאני סובלת בגללו, אני סוף סוף
הבנתי הכל, פתאום כל חלקי הפאזל היתחברו לי יחד והבנתי הכל,
הבנתי מה החיים האלו שווים...שסקס זה לא רק סקס, ממש לא, זה
הרבה יותר מזה... הבנתי שהייתי מאוהבת בו עד קלוט, שבלעדיו אני
יהיה בודדה... לא לבד אלא בודדה הרי יש הבדל בין להיות לבד
ולהיות בודד.... הרגשתי שלמרות שההורים שלי לצידי שאני תמיד
יכולה לדבר איתם ולמרות שחברות שלי לצידי שגם איתם אני יכולה
לדבר ולהיתייעץ והם שם לצידי הרגשתי שאף אחד לא יעזור לי, שאף
אחד לא באמת אוהב אותי ושם לצידי... בכיתי שוב ושוב...כל הזמן
ניזכרתי במבט שלו כשהוא סיפר לי עליה  ראו לו בעיניים שהוא
מאוהב בה... ולתומי תמיד חשבתי למה  זו היא ולא אני?? חשבתי
שיש בנינו משהו הרבה יותר מסתם איזה מישהי חדשה מהרחוב...
חשבתי שזה עמוק יותר ואולי זה יתפתח... בולשיט
אני כזאת מטומטמת איפה השכל שלי? למה אני לא חושבת בהיגיון...
למה גיל 17 שאמור להיות גיל כל כך יפה הפך לסיוט של החיים שלי
למה 3 שנים שלמות לא הייתי מוכנה לצאת מהבית? למה לא הסכמתי
לראות אף אחד? למה דפקתי לעצמי את החיים? בגלל אהבה שטוטית
לבחור שבכלל לא רוצה אותי שמנצל אותי שרואה בי כ"ההרפתקה של
יום שישי וכשמשעמיים"
ראבקקקק למה לי זה קורה?


היום אחרי הרבה מאוד זמן למדתי למהטעות הזאת... אפשר להגיד שזה
נתן לי משהו טוב לחיים, העובדה שאני יודעת שמה שאומרים שווה
לתחת, שאהבה אמיתית קשה למצוא דו צדדית, שגברים הם תחמנים, ולא
צריך לבטוח בכל אחד... לא צריך לתת לעצמנו לזרום יותר מידי
לדברים שלא נדע איך לצאת מהם אחר כך....
חבל שלמדתי מהטעות הזאת וחוויתי את האכזבה הנוראית הזאת שרק
בסוף בסוף גיליתי אותה...אבל ככה זה החיים לא תמיד יפים
וטובים... אנחנו צריכים להיות עם עיינים פקוחות כל הזמן ועם יד
עד הדופק, שחס וחלילה לא יקרה משהו בן השורות.. משהו שיהרוס
לנו את החיים