בוקר בוקר אני רואה איש עצוב, איש שפניו נפולות ועיניו כבויות,
כל כך עצוב, כל כך כואב, איש שממאן להיפרד, ולידו שוכבת בת
זוגתו החולה, "חולה מאוד" אומרים, חולה סופנית. אני רואה אותם
בגינת בית החולים, האיש העצוב מוציא את יקירתו במיטטה ל: "נשום
אויר צח", לשמוע ציוץ ציפורים, קצת לפני הסוף...
לילה לילה אני רואה איש עצוב, קמטים חרוטים בפניו, נעלי בית
לרגליו, טרנינג לגופו והוא הולך לישון ליד יקירתו בין שלוש
נשים חולות, ממאן לעזוב...
בוקר בוקר אני רואה אותו, מתגלח במזדרון בית החולים עם מכונת
גילוח חדישה, דואג להראות טוב ליד יקירתו, לתת לה הרגשה
נעימה...
איש עצוב, איש אוהב, איש כואב, את כאב הסופניות, כאב הפרידה,
כאב ההשלמה עם הסוף שקרב ובא,
אי אפשר ללטף את כאבו, אי אפשר להתמודד עם מבטו...
הלב שלי רוצה לבכות איתו.
איזו מחווה, איזו אהבה, איזו הקרבה.
איש עצוב בן 60 אולי?
|
