שמונה שנים חלפו מאז אותו יום ראשון, ה- 5.11.95, בו התעוררתי
אל תוך מציאות אחרת. ילדה בת תשע בוהה בחוסר הבנה במדינה שלמה
בוכה. מדינה שבוכה לא רק על רצח של אדם, אלא על דרך שנרצחה,
דרך השלום, הדרך שאמורה הייתה להוביל אותנו לעתיד טוב יותר.
כשנחתם הסכם השלום עם ירדן היינו בני שמונה, כשנחתם הסכם אוסלו
היינו בני שבע - ילדים בני שבע שלעולם לא ישכחו את ניצוצות
התקווה בעיניים של הסובבים אותם, את האמונה שנתנו אנשים בהסכמי
השלום. כשצפינו בטלוויזיה בחתימת הסכמי השלום אמרו לנו שאנחנו
לא נתגייס לצבא, אולי רק לצבא השלום. והנה, פתאום אנחנו כמעט
בני 18, בעוד מספר חודשים מתגייסים לצבא - לא לצבא השלום
שהובטח לנו, אלא לצבא הכיבוש.
עומדים בסוף התיכון, לקראת גיוס, ומביטים לאחור - מסתכלים על
בני הנוער והילדים שלא מכירים מציאות שונה מזו שלאחר הרצח, שלא
יודעים מה הוביל אליו - קורבנות של עיצוב הזיכרון. הילדים הללו
לא הרגישו את התקווה שהביאו הסכמי השלום, הם מרגישים את הפחד
של מתקפות הטרור. הם לא הרגישו את ההשקעה בחינוך, הם חווים על
בשרם את הקיצוצים בו. הם לא זכו לראות ממשלה שמאמינה בנוער
ובילדים, ורואה בהם את עתידה - הם זוכים לראות מדי יום ביומו
ממשלה שבועטת בהם, ורומסת אותם, ובכך את עתידה שלה.
הם זה אנחנו.
ואנחנו - בני הנוער האחרונים שעוד זוכרים במעומעם מציאות שונה
של חיים במדינת ישראל, יודעים שאפשר גם אחרת. אנחנו יודעים שזה
אפשרי כי המציאות הזו הייתה כה מוחשית רק לפני שמונה שנים...
אנחנו מסיימים השנה את בית הספר, ורוצים שגם אחרינו יזכרו, שגם
אחרינו ידעו שהעולם הטוב יותר שהובטח לנו כבר היה צריך להגיע
מזמן, אבל לפני שמונה שנים הוא נעצר, במוצאי שבת, בתל אביב,
כשנשמעו שלוש יריות בכיכר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.