את היפוכונדרית, זה מה שאת, ואם באמת היה אכפת לך מאנשים אולי
גם חבר שלך היה נשאר עימך...

היא מסתובבת ברחוב, מסתכלת על חנויות וחלונות ראווה שיתנו לה
השראה למתנה, ליום ההולדת שיש לאחותה עוד יומיים. מבעד לחלון
ראווה אחד היא רואה פאזל, ונזכרת במשחקי הילדות - איך פעם
הייתה מרכיבה עם האחיות שלה פאזלים וישר אחרי זה רצה לטפס על
עצים עם אחיה.
פאזל כבר לא מתאים לאחותה, את חייה אחותה כבר הרכיבה, סיימה,
ומסגרה על דלת הכניסה לבית.
היא נזכרת איך הן היו מתחילות מהמסגרת, שלפחות מבחוץ זה יראה
טוב, אבל בפאזל שלה אפילו המסגרת מפוזרת בחתיכות.
לפני שבועיים היה לה יום הולדת ובברכות שקיבלה כולם העריכו
אותה על האומץ שהיה לה לעזוב הכל ולקחת מחויבות על כל כך הרבה
דברים:
על פרנסה, חינוך, ואפילו אהבה חדשה, כנראה שלא היה לה באמת
אומץ כי אהבה כבר אין לה ומי יודע מה עוד ישתבש.
היא חושבת על ברכה מגניבה שהיא יכולה להכין, על זאב וגבעה.
חושבת על עבר, עובר ונגמר, על עתיד הזוי ולא רצוי, וניתקעת
בהווה מטריד.
מחר לאחותה יש יום הולדת אבל היא בכלל לא בטוחה שהיא תגיע
לראות את הערב.
ילדים משחקים בפארק והיא מסתכלת ולא עושה כלום, כל כך רוצה
הייתה להיות איתם, צורך כוזב להיות שטותית, אבל אחריות יש על
כתפיה והביתה היא צריכה לחזור.
אז היא חוזרת הביתה, שמה עם חברים, ומתחיל להימאס לה - אין
אחריות שהיא נסבלת, והיא נכנסת לחדר ולוקחת כדור. עם האחריות
הגיעה מחלה, והיא בכלל לא ילדה של כדורים. היא יוצאת החוצה כי
נמאס מהחיים.
"אוף, הפכתי לצרכנית תרופתית." היא אומרת ומסתכלת לשמיים,
וחברה שלה לא מבינה, אותה זה לא מצחיק אז היא אומרת...
"את היפוכונדרית, זה מה שאת, ואם באמת היה אכפת לך מאנשים אולי
חבר שלך היה נישאר עימך"
והיא עומדת בהלם. לזה היא לא ציפתה...

1.10.2003