הדרך לפונאר עוברת בתוך היערות, בין העצים המושלגים. יצאנו
מיערות רודניקי, ומשעזבנו את מחפרות הפרטיזנים ארשת של צער
ועצב נפלה על הפנים.
הדרך לפונאר בדיוק כפי שתיארתי אותה - מושלגת, קרה ומנוכרת.
העצים הירוקים, שעד עתה נראו כחיים בתוך המוות האינסופי נראים
כעת כפופים. השלג הלבן מכסה את הירוק ומשרה תחושת דיכאון.
נוסעים לאורך מסילת הרכבת, ובתי הכפר הקרוב נגלים אל העין.
הגענו. הגענו לפונאר.
שכבת השלג מכסה את הדרכים הסלולות. השלג נערם על אנדרטאות
הבטון והשיש. אין ולו טביעת רגל אחת על השמיכה הלבנה שמכסה את
המקום הארור הזה.
אני יורדת שלישית מהאוטובוס, לא בטוחה מה אני מרגישה, והולכת.
שומעת את כפות הרגליים שלי משאירות את חותמן על השלג הרך. אני
עומדת מול האנדרטה והמילים מהדהדות בראש:
"כאן נרצחו מאה אלף איש,
מתוכם שבעים אלף יהודים,
על-ידי הכובשים ההיטלריסטים
ועוזריהם המקומיים"
יער אחד, עשרה בורות, ומאה אלף אנשים. אי אפשר להבין. לעולם לא
אוכל להבין.
הולכים לכיוון אנדרטה נוספת, במקום בו היא עומדת נכלאו היהודים
לפני שהובלו אל בורות ההריגה. הולכת לבור הראשון, לא רוצה
להרוס את השלמות של השלג. אני רוצה לעצור, אך הרגליים לא
נותנות, הן מורידות אותי במדרגות אל הבור.
הדמעות והמילים נעצרו.
משלחת כה גדולה, ובכל זאת - דממה בפונאר. חושבת לעצמי שהדממה
הזו, נוראה ככל שתהיה, תשרור כאן לנצח, כי היער הזה ידע כל כך
הרבה צרחות ותחנונים והוא אינו יכול עוד.
שומעת את סיפורה של יהודית - הילדה מהגטו שחזרה מפונאר. העדות
מצמררת. הקור מקפיא את העצמות.
השלג לא מפסיק לרדת ונדמה לי כי הוא מנסה להסתיר. להסתיר את מה
שהיה כאן. לעזור לאדמה להחביא את הבושה. לכסות את האדמה של אחד
המקומות הכי לא אנושיים שיצרה האנושות.


מתוך יומן מסע לליטא ופולין, משלחת השומר הצעיר, 7.4.2003