כאילו שזה לא ברור. או- הנה עוד מונולוג, עוד מונולוג לאוסף
המונולוגים הניכר שיש פה. זה לא מונולוג מתפלסף או מתפלץ,
המילים שכתובות פה הן בדיוק מה שאני הייתי אומרת, במילים שלי,
בלי להתחבא מאחורי מילים יפות או משפטים מפוצצים.

טוב אז להקיא למילים את מה שאני מרגישה עכשיו יהיה ממש קשה אבל
אני אנסה.
את הגישה האופטימית אימצתי אני חושבת לפני חצי שנה כשהבנתי
ששום דבר לא יעזור לי, חוץ ממני. אז מה זה הגישה האופטימית?
הגישה האופטימית בעצם פועלת על ידי הדחקה- קרה משהו רע? לא
נורא זה יעבור. פישלתי? לא נורא כולם מפשלים. בעיקרון מדחיקים
ומדחיקים עד שמתפוצצים. האמת שחשבתי שההתפוצצות הזאת תבוא לי
הרבה יותר מוקדם, אבל אני גאה בעצמי שהצלחתי להחזיק מעמד כל כך
הרבה זמן. נכשלתי במבחן? לא נורא כולם נכשלים. פגעתי בחברה? לא
נורא ביקשתי סליחה היא בסדר. ככה זה היה, וכל דבר הודחק פנימה,
לאט לאט, התמלא לי המקום של ההדחקה. לפני שבוע קיבלתי אזהרה
ממקום ההדחקה שלי שהוא תיכף מתפוצץ. לא שמתי זין על האהזרה
הזאת כי בדוגרי חשבתי לעצמי- איך זה הגיוני, כל כך הרבה זמן,
זה בטח שטויות. אבל לא. אתמול ההתפוצצות קרתה. משיחת טלפון
אחת, מיום הורים אחד בבית ספר, מהמחשבה על החברה שפגעתי.

בום! התפוצץ.
למי אכפת? רק לי כמובן, כי אני היחידה שיודעת מה באמת קורה שם.
ועכשיו, נמאס לי להיות זאתי שתמיד מחייכת נמאס לי להיות זאתי
שלפעמים נכנסת לדיכאון וכשזה קורה מספיק שיגידו לה- יהיה בסדר
והיא תצא מזה, נמאס לי להיות זאתי שכולם פונים אליה כשהם
בדיכאון, לא, לא רוצה לשמוע עוד בעיות של אנשים אחרים! זה נכנס
פנימה ומעיק עלי, לא רוצה, אם הייתי רוצה הייתי הולכת להיות
פסיכולוגית, לא רוצה ללמוד בבית ספר כשלמורים יש שמיעה
סלקטיבית, כשיש שם מורים שטוענים שלא צריך מערכת יחסים בין
מורים לתלמידים ושהם רק אורחים בחיים שלי ולא שום דבר אחר, לא
רוצה ללכת לבית ספר בידיעה שיש מורים שחושבים שאני לא מספיק
אינטילגנטית, אם רק המורה שלי לספרות שנתנה לי נכשל הייתה רואה
כמה אני כותבת שירים בדיוק כמו שאנחנו מנתחים בשיעור מענין מה
היא הייתה אומרת, כשהיא אפילו לא עשתה בגרות. כל השיחות האלה
עם ההורים כל כך יפות וכל כך טהורות, "אנחנו רוצים לעזור לה,
יש לה פוטנציאל והיא מסוגלת פשוט החברים האלה שהיא מסתובבת
איתם מדרדרים אותה ובמקום להיות בשיעור היא יושבת ומעשנת והכל
באשמתם. אתם צריכים לעזור לה, שתלמד למבחנים, שתעשה שיעורי
בית." ובמילים אחרות, לקחת לי את החיים שלי. ממש רוצים לעזור
לי, מה שהם אומרים לי לא נשמע ככה זה נשמע משהו כזה: "יודעת מה
יש לך נכשל? יופי נדפקת עם נכשל בתעודה, לא הגעת לשיעור? בעיה
שלך". יודעים מה? זובי. זה לא החברים שלי שמדרדרים אותי, אני
דרדרתי את עצמי לעשן, ואם אני בוחרת ללכת לדשא במקום לשיעור זה
אומר שאין לי כוח לשמוע את השיחות "מוטיבציה" האלה, שבמקום
להעלות את המוטיבציה מורידות לי אותה. לא רוצה לגמור לעצמי את
החיים רק בגלל שאיזה אישה אחת שלמדה קצת היסטוריה או קצת
תקשורת והחליטה שהיא מחנכת ילדים בני 16 17 אומרת לי שאני
צריכה להפסיק לחיות ורק ללמוד.

"מרוב לימודים קיבלתי חום" משהו שראיתי בקופת חולים על דף
קטן במחלקת ילדים בתוספת ציור של דובי שמן. זה מעניין.

עכשיו בלי התפלספויות ובלי זיוני שכל. נמאס לי, שמה זין על כל
אלה שמנסים להרוס לי ת'חיים או לקחת לי אותם. אני אחיה ת'חיים
שלי בלי הרבה בולשיט. אני אלמד בבית ספר בשקט בשקט, וכשאני
אקבלי ציונים טובים בהחלט והמורות יגידו "כל הכבוד בלה בלה בלה
יפה" אני אגיד להן- זובי, לא רוצה שום דבר, רק דבר אחד- שתעזבו
אותי בשקט, תנו לי לחיות את החיים שלי ותפסיקו לנסות להיות
יפות נפש כי אתן לא, אתן פשוט לא.


Fuck The System