המקום - חדר השינה של יוסי, הזמן - תשע בערב.
אבא נכנס להגיד ליוסי לילה טוב.

יוסי: "אבא, תספר לי סיפור לפני השינה; סיפור יפה, אמיתי, ועם
סוף טוב. רק סיפור אחד ואני מבטיח שאחריו אלך לישון!"
אבא: "טוב יוסי, אם ביקשת כל-כך יפה, איך אפשר להגיד לך לא...

אז ככה -

הסיפור שלנו התרחש לפני הרבה שנים. זה לא סיפור על מלחמה או
שלום, וגם לא סיפור על גיבורים, זה סיפור על החיים שלנו; על
אנשים אמיתיים שחיו כאן, בעולם שלנו, יחד עם האנשים הרגילים.
זה סיפור על האנשים הקטנים.

האנשים האלה נראו בדיוק כמו אנשים אחרים, ממש כמוני וכמוך.
ההבדל היחיד היה שהם היו קטנים. וכשאני אומר קטנים, יוסי, אני
לא מתכוון לגודל. אני מתכוון להתנהגות שלהם.

אם עדיין לא הבנת למה אני מתכוון, אז הנה כמה דוגמאות שיעזרו
לך להבין. היו כל מיני סוגים של אנשים קטנים - כל אחד היה קטן
מסיבות אחרות.
חלקם היו עוקפים בתורים: הם היו בטוחים שאף-אחד לא שם לב, ושהם
ממהרים יותר מכולם, ופשוט היו עוקפים.
אחרים היו מצפצפים בכל הזדמנות שרק הייתה להם, למשל - אם
הרמזור היה ירוק ליותר משנייה, ולא נסעת, אז הם צפצפו.

והאנשים האלה היו רעים. הם אף-פעם לא היו מרוצים, תמיד משהו או
מישהו הפריע להם. הם לא רצו להשתלב בעולם, היתה להם תוכנית
אחרת, מין מזימה שכזו - הם רצו להשתלט על העולם.
מיום ליום מספרם גדל, כל יום הצטרפו אליהם אלפים. לאן שלא
הלכת, היית רואה אותם, צועקים ודוחפים, לא עוצרים טרמפים
לחיילים אומללים. נהגי אוטובוס שלא מחכים שנייה לאנשים שרצים
אחרי האוטובוס שלהם, כי הם איחרו.

יוסי: "אבא, מה זה חיילים?"
אבא: "אה, יוסי, זה כבר סיפור אחר...

בכל מקרה, העולם הפך למקום שלא נעים לחיות בו, בגלל אותם אנשים
קטנים. המזל היה, שנשארו עדיין פה ושם, אנשים רגילים. כאלה
מנומסים; שאומרים תודה ובבקשה, אנשים שמחכים בסבלנות ומתנהגים
יפה אחד לשני, והם הצליחו לאזן קצת את מאזן הכוחות, למרות שהיו
מעטים. אחרי הכל, מספיק שמישהו יגיד לך תודה, גם אם היה לך את
היום הכי מסריח בעולם, זה יעזור וישפר את ההרגשה.

אבל זה לא היה מספיק. מספרם של האנשים הקטנים הפך לבלתי נתפס.
כל מקום שהיית מגיע אליו, היו איזה מאה איש שירקו ברחוב, ועוד
איזה מאה שזרקו ניירות ובדלי סיגריות מהמכוניות. המצב היה
קשה.

אבא: "טוב, יוסי, זה מספיק להיום. אני רואה שאתה כבר עייף, אז
לך לישון ונמשיך את הסיפור מחר. לילה טוב.."
יוסי: "לא, אבא, בבקשה אל תפסיק. אני לא עייף בכלל, ואני רוצה
לשמוע את הסוף של הסיפור. איך מישהו הצליח לעצור את האנשים
הקטנים? מי ניצח אותם והציל את העולם?"
אבא: "אתה יודע מה, יוסי, בסדר. אסיים את הסיפור בשבילך.

אז איפה היינו? אה, בדיק סיפרתי לך שהמצב כבר היה ממש קשה. יום
ממוצע בחייו של איש רגיל לא היה עובר מבלי שידחפו אותו, ירקו
לידו ו/או עליו, יעקפו אותו בתור, יצחקו עליו כי הוא שונה,
יצפצפו לו בלי סיבה או שסתם לא יהיו נחמדים אליו. והכי עצוב
היה, שהאנשים למדו לחיות עם זה.

אבל יום אחד הכל נגמר, וכמו שאמרתי בהתחלה, אין גיבורים בסיפור
הזה. הסוף של האנשים הקטנים הגיע בהפתעה, בבום, פתאום זה קרה.
עד היום אף-אחד לא יודע איך דבר כזה יכול לקרות. חלק עדיין
מאמינים שאלוהים התערב אישית בעניין.
בכל מקרה, מה שקרה זה שמיום ליום האנשים הקטנים הפכו לקטנים
יותר ויותר, הם נהיו רעים יותר וסובלניים פחות. באיזה שהוא
שלב, הם הגיעו לרמה הכי נמוכה - ונהיו כל-כך קטנים עד שנעלמו
לגמרי, ככה, כמו בקסם, פשוט נעלמו מהעולם.

וזה היה המזל שלנו ושל העולם, יוסי. מי היה יודע איך העולם היה
נראה היום, אם עדיין היו חיים בו אנשים קטנים.

אבא: "זהו, יוסי, זה הסוף של הסיפור. לילה טוב וחלומות פז!"

(יוסי יושב במיטה המום. הוא לא מצליח לסגור את פיו שנפער
לרווחה כששמע את הסיפור המדהים. הוא לא מאמין שבאמת היו אנשים
כאלה פעם, ואומר תודה לאלוהים שהם כבר לא קיימים. עכשיו הוא
יכול לגדול בעולם טוב יותר).