לאחר היכרות עם עדי אני מפרטת את מצבו:
עדי לא אוהב את הצבא. הוא אינו מזדהה עם מטרותיו הוא אינו
מרגיש שייך לסביבה הצבאית והוא סובל מאוד משהות במסגרת צבאית.
עדי אינו מרגיש שייכות למדינה או לעם כמו גם לסביבתו הקרובה
יותר. הוא מרגיש אאוטסיידר במשפחתו, בעמו ובעולמו.
הוא אינו בעל דיעות מוצקות אלא מוצא ספק בכל הנעשה בעולם
סביבו. הוא אינו מרגיש שיש הצדקה כלשהי לדרך בה העולם מתנהל.
הוא דוחה את העולם והעולם דוחה אותו.
בראשו של עדי מסתובבות מחשבות אלימות בין היתר כלפיו או כלפי
אחרים. למחשבות אלו יש לגטימיות לוגית בעיניו כמו לכל ערכי
מוסר אחרים, אף שהוא מנהל את חייו בצורה שהיא בעיניו נורמלית
אם כי הוא מפקפק אף בזה.
עדי מנותק מרגשותיו. הוא לא מוצא שיש לו הרבה סיבות לנהוג
בצורה זו או אחרת. אף על פי כן, הוא עבר מס' משברים בימי חייו
- ביניהם הצבא. לקראת הגיוס עדי הרגיש שהוא עומד למות. לא ממש
פיזית כמובן. הוא מאוד שמח לגלות שהוא ג'ובניק משום שמפאת
פצפיסטיותו הוא לא ידע כיצד יגיב במצב שבו חיים יהיו על הפרק.
אמונתו הייתה שבשום מצב הוא לא ירע לאחר, אפילו אם האחר יהיה
אויב.
הוא התגייס משום שהעולם לא היה נהיר לו ומשום שהוא פחד מפני
השתמטות מחובותיו כלפי החברה וכלפי הוריו.
כיום עולם הערכים שלו הוא אחרי תהליך התפוררות. הוא מרגיש
שחייו לא טובים משום שהוא לא מתאים, לא אוהב, את סביבתו, ומשום
שנראה שהעולם לעולם לא יהיה כזה שהוא יאהב. לפחות לא העולם
הזה.
אם הצבא רוצה לדעת האם עדי מסוגל לפגוע בעצמו או בסביבתו
התשובה היא - לא במצב נומלי, אולם מדי פעם עדי שוקע בדכאונות
לא שגרתיים. משהו גורם לו להרגיש שהכל חסר משמעות ויותר רע.
הצבא, כך נראה, הוא סביבה אידיאלית למצב שכזה. נשק הוא כמובן
אמצעי.

אפרת.