ראיתי אותה אתמול בפעם הראשונה אחרי כל כך הרבה זמן.
היא נראתה נורא. צבעה את השיער, ניסתה להסתיר את צבעו האמיתי,
ממש כמו שהחיצוניות הקשוחה שלה הסתירה את האומללות העמוקה.
היא הייתה צריכה לדבר, אז יצאנו לטיול.
בזמן שאני חשבתי על העתיד, היא חשבה על העבר- הבית שעזבה.
ואז היא דיברה, היא סיפרה לי על האהבה שלה- ואני ראיתי יחסים
תלותיים עם גבר שתלטן.
היא סיפרה לי על הסמים - ואני ראיתי שהם דרך הבריחה שלה.
היא סיפרה לי על המטרות שלה - ואני ראיתי חלומות לא
מציאותיים.
היא סיפרה לי שהיא צריכה חברה - ואני ראיתי תקווה, כי לפחות את
זה יכולתי לתת לה.

נפגשנו בכיתה ב'. היא איבדה שן, ואני איבדתי את כל החברים
שלי.
עברתי דירה לצידה השני של היבשת ומצאתי נדנדות מתכת קרות ופנים
קרים מחוץ לדלתות המאיימות של בית הספר החדש.
שאלתי אותה אם אני יכולה לראות את ספר הקומיקס שלה, למרות
שבעצם לא אהבתי קומיקס. היא אמרה שכן, למרות שבעצם לא רצתה
להתחלק בו. אולי שתינו חיפשנו חיוך. ומצאנו אותו.
מצאנו מישהי שאפשר לצחוק איתה מאוחר בלילה, מישהי שאפשר לשתות
איתה שוקו חם בימי החורף הקרים כשביטלו את הלימודים והיינו
יושבות ביחד ליד החלון ומסתכלות על הגשם שירד בלי הפסקה.

בקיץ, ליד הבריכה, עקצה אותי דבורה. היא החזיקה לי את היד שלי
ואמרה לי שהיא שם ושאני יכולה לבכות אם אני רוצה - אז בכיתי.
בסתיו, גרפנו את עלי השלכת ןערימות וקפצנו עליהן בתור, ולא
פחדנו כי ידענו שהמצא הצבעוני יבלום את הנפילה.
אבל עכשיו היא נפלה, ואף אחד לא תפס אותה.
לא דיברנו חודשים, לא התראינו שנים. אני עברתי לאנגליה, היא
עזבה את בית ההורים. החוויות שעברנו היו שונות לחלוטין,
והרחיקו אותנו אחת מהשניה הרבה יותר ממרחק היבשת שהיא חצתה
עכשיו.
המילים שאמרה גרמו לי לניכור, אבל בעיניה הרגשתי את יאושה.
היא הייתה זקוקה לתמיכה בחיפוש אחר התחלה חדשה.
היא הייתה זקוקה לידידותי עכשיו יותר מתמיד. אז החזקתי את היד
שלה ואמרתי לה שאני שם ושהיא יכולה לבכות אם היא רוצה - אז היא
בכתה.