יום שישי בבוקר, השעה 6:39 ועדיין לא נרדמתי.
אני יושבת לבד בחדר, בין ארבעה קירות לבנים וריקים. מלאים
בפוסטרים ותמונות - אבל ריקים.
הטלויזיה כבויה, כך גם הרדיו. כל מה שמעסיק אותי כרגע זה העט
הזו, הדף הזה וזממי שאני הולכת לבצע בהם בכל רגע.
עוד לא הבנתי אם אני בעצם מנסה לכתוב על תחושת הלבד שעוטפת
אותי בכל לילה לבן כזה שעובר עליי, או בעצם על תחושבת הלבד
שעוטפת אותי תמיד; יום-יום, שעה-שעה, דקה-דקה.
גם כשאני במסיבה, גם כשאני עם חברים - לבד.
או שבכלל אני מנסה ללכלך את הדף בתחושת הכישלון שלי. כישלון מר
ומצמרר.
כמה שבשיעורי מתמטיקה אני לא מבינה כלום! כלום! זה סינית
בשבילי.
סיימתי כבר ללמוד, 12 שנות לימוד יש לי, אבל נכשלתי במתמטיקה.
עכשיו זאת ההזדמנות השניה שלי להצליח, ושוב - זה לא הולך.
ואמיר... כמה חשבתי שזה הולך להמשך שנים... כמה חשבתי שאנחנו
מאוהבים... וכמה שזה נגמר אחרי חודשיים, כשאני עם לב סדוק
(עדיין לא שבור, לא צריך להסחף) והוא? אין לי מושג. גם לא אכפת
לי.
גם ככה ציפור קטנה לחשה לי שלא אהבתי אותו מעולם, זאת אולי
היתה גחמה, קפריזה, כמיהה... אבל לא אהבה... נו מילא.
הכאב האמיתי פה, שאחריו, כבר שלושה חודשים, לא היה לי אף אחד,
שלושה חודשים לא ידעתי גבר, מאף בחינה.
טוב נכון, מה שהיה היה, נגמר, סגור, חתום בנשיקה. אבל מה
יהיה?
לאן אני מתקדמת מכאן אם בכלל? איך אני עושה שהעולם יחייך אליי
בחזרה, כי אני באמת מחייכת אליו...
מה יהיה בצבא? איפה ישבצו אותי? או שעדיף לדייק ולשאול: למי
אני אכין קפה?? בטח אני אפול על איזה רס"ר מניאק... מה לעשות,
יש אנשים שמעולם לא חירבנה להם יונה על הראש... אז אין להם
מזל!
כמוני. קורה...
ציינתי כבר שדפקתי שבוע שעבר את האוטו של אבא? לא רציני,
בקטנה, לא נגרם נזק רציני, אף אחד לא נפגע ואפילו לא קרה משהו
קריטי לאוטו, אבא אפילו לא כעס וסידר את זה ישר למחרת על
הבוקר.
אבל דפקתי את האוטו של אבא...
נו טוב, אולי החיים יאירו לי פנים והשבוע אמצא עבודה... כן!
השבוע אמצא עבודה! אין כמו שילוב של אמביציה ומוטיבציה על מנת
להשיג את המטרה!... כמה חבל שיש לי מחסור גם באמביציה וגם
במוטיבציה ואני מובטלת כבר שנה וחצי...
טוב מה אני מקשקשת? נראה לי בכלל שאני מנסה להוציא את זעמי על
הנייר בכל הנוגע לאמאבא שלי. כן, אני מאמינה שזו הבעיה.
זה לא קל להעניק תשומת לב זהה לכל אחד ואחד מבני הבית במשפחה
של שש נפשות, נכון? כל אחד רוצה קשר חם עם ההורים, גם אני.
אולי אני אנטית, יש שיגידו מרדנית, אבל שיזדיין העולם - אני
רוצה את אמא!!!
עכשיו... למישהו יש מושג מה אני בעצם רוצה לכתוב על הנייר שמר
גורלו ונגזר עליו ליפול לחיקי?