בתמונה היחידה שלה שצילמתי
היא יושבת על המרפסת ההיא בדירה ששכרנו
לשלושה ימים בקייב
מחייכת עם עיניים עצובות של
"אני יודעת שאני לא בטוחה
שאראה אותך שוב אי פעם"
והידיים שלה דקות ויבשות
והיא מורחת קרם לחות ומעשנת
סיגריה דקיקה שמיועדת לנשים
עם ישיבה ארוכה ובטוחה כמו שלה,
היא מזיזה את השיער הארוך שלה אחורה
ומשכיבה אותי על המיטה
מנשקת אותי
ומתפשטת לאט כי הזמן מזרז
אהבה שלא אמורה לקרות
אבל לא אכפת לה
כי היא רוצה שאני אזכור כל כפתור
בחולצה שלה
כל תנועה ארגונומית של פתיחת זיפר במכנס הג'ינס
ועצמות עמוד השדרה שלה
מסודרות בצורה מושלמת
עם השיער הבלונדיני שנשפך לה על הגב
ואני חושב שאם לא אצרוב את הרגע הזה
לא אזכור אותו כי אי אפשר
לשכוח דברים כאלה בכלל
כמעט כמו לשכוח לספור אחורה
לפני שעוצרים נשימה לפני שצוללים.
כמה חודשים אחרי זה אני כותב לה
והיא משחזרת את מה שהיה במילים
שאני לא הייתי בוחר כדי לתאר דברים
שהרוח מעיפה בקלות
וכל מה שנשאר לי מזה
אלו השורות האלה
שאתם קוראים ברפרוף
כי זה הזמן שמזרז.
