אף פעם לא הסתכלתי לה באמת,
ישר בעיניים,
אף פעם לא הבנתי ממש ברצינות,
שאחד ועוד אחת, שווה בסוף לשניים.

כן, כי שנינו היינו תמיד מין,
מזל סרטן,
טיפוסים כאלו שברגעים החשובים,
נכנס בהם היצר של הילד הקטן.

הכל היה זורם, כמעט חלק,
כבר חשבתי סולו, סתם משחק,
לפעמים אפילו די הפחיד,
ולמרות שכל פעם כמעט,
הבנתי, היא רצתה מתוק, לאט, לאט.

ההתחלה הייתה אז לסוף,
די מהר,
כי תמיד ידעתי במקרה לאחר,
והיא, ככה סתם, אותי לשקר.

כן, היינו זוג כזה מוזר,
שיודעים ביחד הכל,
אבל לבד, לא מבינים דבר,
מרכיבים ביחד ניצוץ של שעות,
ובלילה, כל אחד על סף הדמעות.

זוג מוזר, ככה זה בדיוק מה-היה,
מפה לשם,
תמיד היינו מגיעים לבעיה,
שקשה לבד את החיים לנצח,
ולפעמים אפילו ראיתי כתוב,
אהבה על המצח...
אבל מרוב להבין,
אסור היה לדבר על אותה המילה,
שוב מחדש נתקפנו מיד בבהלה.

כן, מזל סרטן,
רק לעצמו שטן,
אסור לחשוב יותר מדי,
זה מסוכן, בתוך עצמו,
בוודאי,
אדיש, רגיש,
אסור לברוח, לספר לאיש.

וככה, אחרי יותר משנה,
ראיתי אותה בהפסקה,
וכלום לא השתנה,
אותו המזל, בדיוק באותה דקה,
ככה בשקט, כמה מילים,
וגם נשיקה,
ככה באותו השקט, מה נשמע,
מבלי שאף אחד ידע,
בכל זאת, פעמיים סרטן,
זה מסוכן,
בכל זאת, קצת רגיש,
לא צריך להרגיש,
וחדרתי לה, באמת לעיניים,
מבעד לאותו הקסם שאבד,
בינתיים,
ופתרתי, סרטן ועוד סרטן,
יוצא בסוף אחד,
בסוגריים, לבד...