אמצע הלילה והכל חשוך, שקט ואין אדם בחוץ. החושך הזה מלא
בעוצמה, מסתוריות ותחושה נעימה של שלווה.
מדהים להסתכל בכל בוקר בחלון , לראות עיר שלמה מתעוררת לחיים.
יוצאים לעבודה, ללימודים, מסיעים ילדים ממקום למקום, פותחים
חנויות ומיני רשויות.
שנים חולפות וההרגשה דומה, עוד יום חולף ואנחנו באותו נקודה.
רבים על מקום חנייה, נדחפים בתור, צועקים ורוגזים, רודפים אחרי
כסף, כוח וטריטוריה.
הכל בורח בין האצבעות, מרגישה שכמה שאתן מעצמי זה תמיד יהיה
משחק, לעולם לא ארגיש חופשיה.
זורקים מילים באוויר- אהבה, הצלחה,שמחה.
הם בסה"כ סמל ללא מהות. חשבתי רבות בלילה מתי דאגתי לעצמי
והרגשתי מאושרת? מתי לא הייתי תלויה בשטרות נייר שבעזרתם אני
צריכה לרכוש את מה שחפץ ליבי? מתי אמרתי משהו או עשיתי משהו
ללא עכבות? מתי הבעתי את דעתי בלי לחשוב שזה לא יפה או לא נאה
ומה יחשוב מי שישמע?
הנפש צריכה מנוחה, מחפשת מהות, מחפשת סיבה ותוצאה.
אומרת לי שגית, מה אתה מחפשת? ואני בוהה בה בחזרה בלי תשובה.
קמה בבוקר, עושה כל מה שצריך, יושבת מול מרצה בשיעור ולא
מקשיבה למילה. חוזרת הביתה להורי שתמיד דואגים אבל אף פעם לא
מבינים, אבל בעצם איך הם יבינו אם אני אפילו לא מבינה אותי?
ממשיכה והולכת לעבודה, יוצאת ומבלה, פוגשת אנשים מרגישה את
הקירבה, עוד סטוץ חולף ונגיעות של הגוף - אושר רגעי.
מתי אני אגע בנשמה?