עכשיו אני שוב צוללת
במעמקים השחורים של עצמי השנייה.
מנסה לנשום קצת, לסגת-
אך טפריי החדים נתפשים בקרקעית.
הבוץ הכהה הקר
עוטף את רגליי היחפות
והזרמים העזים המלוחים
שופטים את פי- לא נותנים לי לנשום.
המערה התת- מימית שלי
נמצאת אי- שם בין הכבד ללבלב.
מן מקום קטן אך אינסופי-
בו אני טובעת כל לילה,
עת מחפשת מנוחתי.
אני מתערבלת עם בועות לוהטות-
מתגלגלת במים רוויים רגשות
הכאב הנוזלי שעוטף אותי
נספג בכל תא בגופי.
וכך, כשאני מתעוררת
יש לי מלאי עד הלילה הבא.
31.5.01 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.