הוא צועד באיטיות לרוחב הרצפה המלוכלכת, קורבנו חסר חיים,
עיניים מזוגגות בוהות אל התהום. הרוצח, רב אמן, תנועותיו
בטוחות ושוות; מכה בגפרור באלגנטיות ושורף את הבית, הוא צוחק
בפראות. הוא היה בלתי נראה, אף אחד לא ידע שהוא קיים. הוא
הרוצח המושלם.

הוא מחפש את הקורבן הבא, את האהבה הבאה, את המוות הבא. משוטט
בן הקהל, נדחף באלימות לצדדי המדרכה. כמה שזה מהלל אותו. הוא
מוצא אותה, את זאתי שתהיה הבאה. היא ממוצעת, גובה בינוני, שיער
חום, עיניים חומות, רזה. לא משהו שאתה תשים עליו מבט שני. היא
הלכה באיטיות, התרחקה ממנו; הוא מיהר לתפוס אותה, הוא עקב
אחריה.
היא לא שמה לב אליו, הוא היה רק טיפה בים של האנשים שהיא
מתעלמת מהם כל יום, והם מתעלמים בחזרה. היא עלתה בבמדרגות
לדירתה בקומה החמישית, לא שמה לב איך הוא מפלח את דרכו דרך
הפינות המוצללות. הוא התגנב מאחוריה, היא הסתובבה אך לא ראתה
איש, רק את החשכה.

כשהיא באה לסגור את הדלת עם רגלה, הוא התגנב אל תוך דירתה.
תנועה מהירה גרמה לגל אוויר לפגוע בה אך עדיין היא לא הבחינה
בו. היא הלכה אל עבר המטבח, לא שמה לב שהוא עומד שם, אבודה
בדואר שהיא כעת מחזיקה. הוא לאט לאט פנה מדרכה. הסכין שהוא לקח
מקרש החיתוך כעת נמצא בידו, הוא משרטט את קוי מתארה באוויר עם
הסכין. הוא עוקב אחריה באיטיות מביא את ידיו סביבה ומצמיד אותה
אליו, בזמן שהוא מחליק את הסכין לאורך צווארה וכתפיה, עד לקצות
אצבעותיה. הוא עוקץ את קצה אמתה, הוא מקרב את אמתה לפיו, הוא
נהנה מהטעם המלוח והחם של דמה.

היא מתחילה להאבק באלימות, הוא לוקח את חגורתו ועוטף את ידיה
מאחורי גבה כדי למנוע תזוזה בלתי רצויה. הוא גורר אותה בעדינות
לכיסא, הוא בוהה בה כמו שאריה מביט בטרפו. הוא עוקב אחר קימורי
פרצופה עם סכינו כשלפתע הסכין נדחף קדימה, גורם לקו דק של דם
להופיע. היא מתפתלת ומנסה לצרוח אך ידו מונעת זאת. הוא מוציא
סחבה מכיסו ובאיטיות עוטף את עיניה. הוא מוציא צעיף מכיסו השני
וחוסם את פיה, אף אחד לא ידע.

הוא דוחף אותה לעברו, חושב על הדרכים לבצע את זממו. חושב
בחריצות, תוהה מאיפה יבוא הכאב האדיר ביותר. הוא לוקח את
החגורה מידיה ולוחש באוזנה, "תתפשטי". היא מצייטת בידיים
רועדות, היא מורידה את מכנסיה, חולצתה ולבניה. היא מרגישה את
נשימתו החמה על צווארה. "שבי" הוא מצווה עליה, הוא מדבר בטון
מבטיח, "הלילה את תמותי... כן, אני פוחד שאף אחד לא באמת חי...
תצייתי וזה יגמר מהר".
טפטוף דם מופיע במטפחת שעל פיה. היא נשכה את שפתה כל כך חזק עד
שהיא נבקעה...

הוא הסתכל עליה, לקח את סכינו ופישק את רגליה, לאט ובחוסר
מאמץ. לאחר מכן הוא לקח את הסכין והחדיר אותה לתוכה, היא גנחה
בכאב, בתנועה מהירה הוא חתך את דפנותיה. היא צעקה דרך המטפחת,
צעקה מעומעמת. הוא גונח בהנאה על כאבה. היא שומעת את צחוקו
המרושע, תוהה, מתפללת לאל שהיא כבר שכחה שהוא קיים עד עכשיו.

קצה סכינו כעת נוגע בבטנה, עולה לכיוון החזה, הצוואר ולבסוף
לעצם הלסת, הוא מחליק את הסכין במהירות על לסתה. היא מטלטלת
לאחור, ידיו תופסות את ראשה ומושכות אותה לעברו, במהירות הוא
נושך את העור העדין שבצווארה, היא צועקת שוב. הוא אומר לאט
ובזהירות כאילו הוא עובר על כל מילה עוד פעם בראשו, "תמשיכי כך
וזה ימשיך", מאפקת את עצמה היא נאנחה בהסכמה. הוא החליק את
הסכין לאורח ביטנה בצורה של X, צופה בדם נוטף באיטיות לאורך
הבטן התחתונה שלה ולעבר ירכייה.

היא לא משמיע אף קול, רועדת מכאב אך עדיין שותקת. היא מחכה,
מתפללת למוות מהיר. הוא מתחיל להחליק את סכינו שוב בין רגליה.
היא יושבת מאובנת מפחד. הוא אומר ברוגע "הכל ישכח" כאילו הוא
היה אלוהים. היא לאט לאט מאבדת כל קשר עם עולם המציאות, זהו
חלום בשבילה. הוא מחליט לסיים את זה, אין עוד כאב, ואין עוד
עונג. הוא מביא את סכינו לצווארה ובמהירות ומיומנות משסה אותו,
וממשיך משם ישר אל תוך הלב. היא רוטטת ואז נופלת לרצפה. הוא
ממשיך בשיגרה של ההרג הקודם. הוא ממלא את דירתה בדלק ומדליק
גפרור באלגנטיות הרגילה שלו. הלהבות מגיעות לגופה, מלקקות את
בשרה, קורעות את גופה. הוא יורד ברוגע במדרגות, נכנס לאוטו
היקר שלו ומתחיל לנסוע, עם חליפת המעצבים שלו, מושבי העור שלו
ושיערו המושלם... הרוצח המושלם.