הוא מתיישב על הפסנתר, מרגיש דחוי ואבוד. לאיש הזה אין כלום,
הוא בודד. כל מה שיש לו זה הפסנתר שלו... אז הוא מנגן, מנגן
בלהט, בשכרון חושים. המנגינות יוצאות מהעצב, מהכאב ומהחרטות.
הוא רואה מישהי בזווית העין, את האישה שהוא פעם אהב, אך היא
במהרה נעלמת.
דמיונו יוצר דמויות במוחו, דמויות של אהובתו האבודה. הוא קם
מהפסנתר ומסתכל מהחלון. בחוץ האגם מכוסה בקרח וכל הזוגות
מחליקים בעליזות. הוא צופה בילדים שצוחקים, חסרי דאגה. הוא
מחליט ללכת לישון. בחלומו הוא רואה את אהובתו, היא מושיטה את
ידה והם רוקדים אל עבר האור...
הוא מתעורר, עייניו מלאות דמעות. ליבו נשבר, מדוע הוא חייב
לעבור כל כך הרבה כאב? הוא מתחיל לבכות בהיסטריה. נשמתו הייתה
שלה, והיא עזבה אותו.
אלוהיו נטש אותו, לא נשאר לו כלום.
כל מה שנותר זה לשמוע את הפסנתר, הוא מכיר רק את הפסנתר.