האב המתוסכל הביט כלפי מטה, אל האזור השומם בו ישבו בניו
ובנותיו, גירד את פדחתו המזיעה והרגיש מזופת. הוא הביט עליהם.
בניו, התקווה להמשך שמו, דמו כל אחד לשילוב לא סימפטי בין ג'ון
לנון ביום שיער רע לאסיר מהכלא התורכי שהוסתר מעיני הצלב האדום
במשך שבע שנים.
מן העבר השני בנותיו, עם שמלותיהן ומבחר תכשיטיהן בכל מקום שרק
אפשר לתקוע, דמו לפריחה ממוצעת מאזור שינקין, ולאו דווקא האלו
עם העבודה המשעממת. ואפילו לו יכל להבליג על המראה הגס, העובדה
כי הם היו כולם רעבים, צמאים ומוזנחים וניכר עליהם כי התקוטטו
עם כל ילדי השכנים (ויצאו מפסידים) פשוט הממה אותו למספר
דקות.
"אויה לי, מה עשיתי?" הוא חשב לעצמו. עברו כל כך הרבה ימים
ולילות מאז השאיר אותם אצל אבי השמרטף ופנה למסע הוללות שימיו
בלתי ספורים. הוא אמנם עצר בבית פעם אחת ועזר להם להיפטר מכמה
בריונים, אך זה היה לפני... כמה זמן עבר באמת? שבוע? אולי
חודש? הוא הניח שאבי יישמע להוראותיו ויביא ממלא מקום עבורו
ברגע שיימאס לו, אך כפי שנראה המצב, ממלא המקום האחרון לא היה
האדם הכי נחמד בעולם.
"הפסק!" הוא נזף בעצמו, "נוח מאוד להאשים את השמרטף לאחר
שנעדרת כל כך הרבה זמן! למה ציפית, בית נקי ומסודר עם ילדים
יושבים בשורה כמו סצינה סטייל משפחת בריידי עם שלט 'ברוכים
השבים, אבא' על הדלת?!".
אך מה שהפריע לו יותר מכל הייתה המחשבה שכל מוציאי לשון הרע
שהסתודדו מאחורי גבו בזמנו צדקו, והוא לא היה בשל להיות אבא
באמת... אך את הנעשה אין היה להשיב. הם היו ילדיו, והוא היה
אביהם יחידיהם. לא משנה כמה לא אהב את האחריות הזו מדי פעם,
ולא משנה עד כמה התעורר בהם יצר המרד מדי פעם (לפעמים עד כדי
בריחה זמנית מהבית), הם עדיין היו אהבתו הגדולה היותר.
"זהו" הוא החליט, "הגיע הזמן לסדר את המצב האבסורדי הזה. לא
ייתכן שילדיי ייראו ויתנהגו כך. הגיע הזמן לעשות מה שהייתי
צריך לעשות מזמן".
הוא מצא את מי שלפי מיטב הבנתו היה השמרטף הרגעי, ודרש ממנו
לקרוא את כולם לסדר. כדי להוסיף לתפאורה הוא הוציא את המגה-פון
שלו וצעק צעקה גדולה, עד שכולם סתמו את פיהם ואף השתטחו על
הקרקע מחשש להתקפת טרור.
ואז פתח האב המתוסכל את פיו והתחיל לדבר: "אנוכי אדוניי אלוהיך
אשר הוצאתיך מארץ מצרים..."