סיפור זה, על איש הזאב הוא.
סיפור עם הרבה עצב וכאב.
על אדם שביקש שיראוהו כאדם,
אך כולם ראוהו כזאב.

בליבי את כאבך נשאתי,
עוד מהדהד באוזניי בכייך.
למה בסוף כל יום תמיד בא לילה?
והכל הרי כלל לא באשמתך...

אנשי העיר כבלוך בכבלים
ולא העזו להתקרב.
בכל העיר תלו הם מודעות,
קראו לגרש לעד את הזאב.

ובלילה,
כשבשמים ירח של דם הפציע,
רק אני שמעתי יללותיך.
לאט גוועו הן באפילה,
ושוב לא גרמו לאיש להגיע אליך.

לא ידעתי כמה זמן
עוד תוכל את זה לקחת,
כשכל ילד ברחוב
הביט בך במבט מלא בפחד.

ואני, שראיתי את הייאוש שבעינייך,
לא האשמתי ורק כתבתי שיר,
אחרי שאת הלהב בליבך נעצת,
בעומדך מול כולם בכיכר העיר.