זר ניגש אלי ומתחיל בסיפור, זר שאני מכיר כל חיי מדבר אליי כמו
בכל יום כמעט על דברים שקרו לו יום קודם לכן, ואני יושב מולו,
אוחז בספל קפה חם ומביט אל שתי עיניו, לרגע לא מסיר את עיניי
ממבטו. אולי כדי לזהות אותו, אולי כדי להיזכר, אולי כדי להרגיש
קרוב, אולי בכדי לחוות את סיפורו. והוא מספר, ומדבר אלי, ומסיר
מעליו את הריחוק, באמת מנסה להתקרב, כאילו מבחין בעיוורון שלי,
כאילו מודע לבעיה כלשהי שיש לי, כאילו זו לא הפעם הראשונה שיש
לי סוג כזה של מבט בעיניים, מבט כזה משתאה, מבט שלא מבין,
למרות שמנסה בכל הכוח, מנסה להבין את המציאות, מנסה להבין את
החוקים שפועלים עלי. מנסה להבין מי הזר פה בעצם, אולי זה בעצם
אני, שלפתע לא מוכר לי, שלפתע מרוחק לי, ותוך שהוא מוסיף לדבר
אלי אני נבלע במערבולת, קול עמום וגועש ברקע, לאט לאט מתחזק
ומגיע לקדמת הבמה, לפתע קולו של הזר הוא הקול העמום, לפתע הוא
הרקע, והוא בוודאי מדבר על דברים חשובים, בוודאי מספר על חייו
הפרטיים, אך אני אינני שומע דבר, אין אלה מילים, רק קול עמום
שנשמע כמו צליל אחד ארוך ומונוטוני.
מבטי המחודד הפונה לעבר זוג עיניו של הזר מתכהה ובמקום דמות
אני רואה אותו עכשיו כמו נקודה מטושטשת, כאילו עכשיו הוא עוד
יותר זר ממקודם, עכשיו אפילו את תווי פניו אינני רואה, הכול
כתמים, פסים ונקודות, בלי קווי מתאר בלי גבולות ברורים של מה
שייך למה, ואז זה מכה בי, ומה אם מדובר בחבר הכי טוב שלי, ומה
אם מדובר שמישהו שאני אוהב, איפה נופלים הצללים? איפה ישנן
נקודות של אור? ואז אני מתעורר, דבר אינו כתמים יותר, דבר אינו
זר, זה אכן החבר הכי טוב שלי, זה אכן מי שאני אוהב, ואני עוצר
אותו לרגע מסיפורו השוטף, קם ומחבק אותו, ואומר לו שהוא חשוב
לי, ולרגע לא מסיר את מבטי ממבטו...
כדי שידע שאני לא משקר. |