[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חן שזר
/
רוחל'ה ויקוב

זוכרים את רוחל'ה? הרימה אלי היום טלפון. ככה מה שלומך ומזמן
לא ראיתי אתכם אולי תבואו לביקור... איך שמחתי לשמוע את קולה.

וואי וואי החזירה לי את הזיכרונות רוחל'ה. נכנסנו לגור ביחד
לבית המשותף, כשעוד לא היה לנו אפילו שביל ברחוב. היא זוג צעיר
בלי ילדים. אני עדיין לא זוג. התפתחנו יחד כשהיא תמיד מקדימה
אותי, ככה בראש. אני עדיין זוכרת את ההריון הראשון שלה. אני
ידעתי עוד לפני הבעל. ולמה תשאלו סתם שכנה מקומה שלישית יודעת
לפני בעל מקומה רביעית? הכי פשוט שיכול להיות כי הבעל... נכון
במילואים.

וחוץ מזה רוחל'ה מודאגת כי בסביבה מסתובבת לה החצבת. נכון,
קיבלה חיסון. חיכתה שלושה חודשים כמו שכתוב בספרים אבל,  היא
לא בטוחה אם היא בחודש שלוש וחצי או שניים וחצי ואתם מבינים.
אם אומרים לרוחל'ה שלושה חודשים לחכות והיא לא שמעה בקול
הרופא, אז מה יהיה?  טוב, את ההריון אני  עוברת אתה כמו
בספרים. בחילות, דאגות, חלומות זוועה על ילד פגום - מה זה כמו
בספרים - היא כתבה את כולם.

הלידה, אתם שואלים? עברה בקלי קלות, ומי יושב על ידה? נכון.
אני... למה? אתם כבר יודעים הבעל... במילואים. טוב, אני עדיין
אין לי התחייבויות רציניות, אז אני לידה. ביום השלישי אני מחכה
לדמעות , ככה כתוב בספר נכון? בייבי בלוז'. אבל איך שאני באה
לבקר אותה, אני מבינה שזה לא סתם ביקור נימוסין. עיניים נפוחות
והכל. לוקח לי זמן לשמוע את כ ל הסיפור.

אתמול בבוקר לא הביאו לה תינוקת להנקה. שאלה "למה?" אמרו,
"ככה, התינוקת הקיאה." בצהרים אמרו, "נחכה." בערב חוזר הסיפור,
"נחכה עוד קצת." והיום? "הלכתי לראות את הילדה שלי אמרו,
"במחלקת ילדים." למה? "כי הילדה עם קצת חום ומשלשלת." ועכשיו
רחל מתפרצת ובקושי מוציאה משפט אחד שלם.... "ו... אני
דיברתי... עם הרופאה.... והיא אמרה...."
" נו," אני לוחצת מה אמרה ורוחל'ה מתפוצצת.... "הרופאה אמרה
שהילדה אפטית."

טוב, הכל אני מבינה חוץ מהתגובה של רוחל'ה. אז אני מנסה לברר,
"אז אם אמרה הילדה אפטית אז מה? זה טבעי ילד אפטי אצל ילד שיש
לו חום וכנראה גם משלשל,  קורה."
ורחל מרימה עלי עיניים גדולות גדולות.
"את רוצה להגיד לי שהילדה לא מפגרת?"
"נו, רוחל'ה באמת. היא רק אמרה שהילדה אפטית נכון?"
"ו... אני חשבתי," עכשיו רוחל'ה קצת מחייכת, "חשבתי שאפטית זה
מפגרת אבל התביישתי לשאול..."
"תודה לאל."

"תודה לאל," אני אומרת כי רוחל'ה קצת דתייה. מה זה קצת? אתם
שואלים  אז אני אגיד לכם. זה לא כמו אימא-של-בלה ששם אין
טלוויזיה. אבל זה קידוש שבת עם נרות וזה אוכל כשר וזהו. בלי
מטפחת ועם מכנסיים. כאלה נו, שלא רואים עליהם שהם דתיים שזה
הכי נראה לי. חיה-ותן-לחיות כזה. אז בכל זאת לכבוד הילדה אני
אומרת, "תודה לאל." לוקחים את הילדה הביתה ועכשיו כבר יש לה שם
נחמד כזה עם צלצול עברי, א י ה.

טוב, אני תכף מזהה שהשם הזה הוא לא רגיל ובעצם הוא א י ה
שאומר אם-ירצה-השם, שזה אומר שרוחל'ה עדיין מאוד דואגת. אבל
אני כמובן לא אומרת כלום למה לי ליפול איפה שלא צריך?

אני כנראה יודעת על מה שאני מדברת. כי, לא עוברים שלושה חדשים
של כאבי בטן ובכי רגיל של תינוקות. אתם יודעים, שגומרים את
הנשמה עד שרואים אותם גדלים ופתאום בום. עשר וחצי בלילה דופקים
בדלת כמעט עוקרים אותה מצירים, ואני חושבת שעוד מעט תפרוץ
מלחמה. אבל זה רק רוחל'ה עם פנים של בהלה, ואני רצה למעלה,
חושבת בטח נחנקה הילדה וצריך לעשות לה היימליך או להרביץ לה
בטוסיק. אבל איך שאני באה אומרת לי רוחל'ה ויקוב מקשיב, "תראי,
בואי תראי משהו." אני נכנסת לחדר ילדים. מה זה חדר? ארמון.
וילונות חדשים ממלמלה. עריסה עם כילה, עם קישוטים כאלה בורוד
ואדום. חמסה מעל המיטה ובעוד כמה מקומות. ובמיטה שוכבת לה
מלאכית חמודה שצוחקת בשינה. טוב אנחנו יודעים שזה רק שלב השינה
שבו השרירים מתכווצים ליד הפה. אבל כל ההורים אומרים תראי, היא
חולמת לה, כמה שהיא חמודה. אז אני מסתכלת טוב על הפנים בלי
להעיר את המלאכית. ואין. מה זה אין? פשוט אין כלום. לא פריחה,
לא בצקת על הפנים ואז אני מסתכלת על רוחלה בפרצוף של נו?

והיא אומרת, "תראי, הילדה לא שומעת. מתי אוכל לקנות לה מכשיר
שמיעה?"

היי, רגע רגע. אני יוצאת מחדר המלאכית ואומרת ליקוב, "תשים מים
ותעשה טובה תרד למטה ותביא לי סיגריות," כי אני מבינה שזה
סיפור קצת ארוך.

ואנחנו הולכים לסלון איפה שיש כל הערמות של הבגדים קטנים של
המלאכית וכל החיתולים מקופלים יפה בערמות ענקיות שזה בכלל לא
מתאים לרוחל'ה שהיא בחורה מסודרת והכל. לא כמו אני. אז מזיזה
את כל הכביסה ועושה לי מקום על הספה ואומרת, "עכשיו ספרי לי
ובלי דמעות כדי שאבין."

ורוחל'ה מספרת וגם יקוב שבדרך כלל תמיד שותק ולכן לא היה עד
עכשיו בסיפור, אומר "היא לא שומעת." ואני שואלת "למה?"
"אה," אומרת רוחל'ה "כי קודם אימא של רוחל'ה צלצלה ו... הילדה
לא התעוררה."

תאמינו לי. אני מסתכלת טוב על רוחל'ה ויקוב שמודאגים למה
תינוקת בת שלושה חודשים לא מתעוררת מטלפון ולא יודעת אם לבכות
או לצחוק, תאמינו לי. אם אתם עייפים והטלפון מצלצל ואתם לא
שומעים אז אתם חרשים? לא! אתם עייפים או לא רוצים לענות שזה
בעצם אותו הדבר נכון?

טוב. עכשיו אתם גם מבינים למה אני מעשנת, כי זה נותן לי זמן
להכניס משהו לפה שלא יתחיל לצחוק כי זה מחזיק לי את החיוך וגם
נותן לי זמן לחשוב. ועוד אני חושבת, מוסיף יקוב: "קודם גם
טרקנו את הדלת וגם אז לא התעוררה." עכשיו אני מבינה למה חשבתי
שפרצה מלחמה. זה לא הדפיקות על הדלת שלי. זה היה מקומה
רביעית.

טוב. אתם קוראים סיפור שלוקח לכם כמה? דקה לקרוא משפט? במציאות
לקח לי איזה חצי שעה ולא עזר כלום. בסוף אני אומרת מה שכולם
היו אומרים במצב כזה, "למה שלא תלכי לרופא?"

"רעיון טוב," אומר יקוב, זה שתמיד שותק.

בצהרים טלפון לעבודה, ממי? מרוחל'ה. קודם בוכה ואחר כך אומרת,
עם הפסקות, אבל אני אקל עליכם. "הרופא אמר... אפשר בדיקות
שמיעה רק בגיל שנה." טוב, לא אחזור על מה שאני אמרתי עליו, על
הרופא מקופת חולים. אבל אני עושה כמה טלפונים לכל מי שאני
מכירה וגם דרך חברים לכאלה שאני דווקא לא, ומחייכת בטלפון שזה
תמיד עוזר, וחוזרת לרוחל'ה ואומרת לה כך:
"מחר אנחנו בדיקות שמיעה, מבינה." שזה הכי מהר והכי קצר שאני
יכולה להגיד לה מבלי שתפרוץ עוד פעם בבכי. אבל איך שאני מגיעה
הביתה יש בעיה חדשה. שכחתי לספר לכם נכון? הכל קורה ערב-ערב
יום כיפור. אז מה? אתם שואלים. סימן שאתם לא קוראים בעיון מה
כתבתי למעלה. רוחל'ה ויקוב דתיים זוכרים? אה, אתם אומרים אז
איך ייסעו לבדיקת שמיעה בבוקר ערב יום כיפור?
איך? אתם שואלים, בפולקסווגן תכלת מודל 73. אתם יודעים,
החיפושית אבל רק אחרי שאני אשתה שתי כוסות קפה וארגיע ואגיד,
"עכשיו נוסעים." וכל הדרך רוחל'ה תחזור על משפט אחד, "אולי לא
היום, אולי נשאיר לאחרי החג?"

טוב בינתיים נוסעים. יקוב נוהג, רוחל'ה לידו. אני מאחור עם
אם-ירצה-השם בידיים. אתם מבינים כבר שזה לא סיפור טרי מהיום
נכון. קודם כל החיתולים שהיום הם חד פעמיים. והיה עוד רמז
החיפושית. יפה. אבל זה לא משנה את הסיפור נכון? רק שהיום אל
תיסעו לי עם תינוקת על הידיים אפילו בת שלושה חודשים. כי, אלף
זה נגד החוק ובית זה מסוכן כשנוסעים עם נהג כמו יקוב, שכל כמה
דקות עוצר בצידי הדרך, למחשבה.

טוב, בשעה טובה כמו שרוחל'ה אומרת מגיעים לאודיו ששם יש לי
חברה שלמדה איתי סוציולוגיה והיא פקידה בכירה במכון שזה מה
שקורה כשלומדים מקצוע שאין לו עתיד.
בודקים את הילדה והרופאה אומרת, "לא רואים כלום," אבל רוחל'ה
מתווכחת, "בטח חירשות לא רואים."
"טוב," אומרת הרופאה, "נעשה בדיקת שמיעה." ועושים כמו שצריך
אלא מאי? מרוחל'ה לא תצאו כל כך בזול איך שיוצאים מהתא אומרת,
"בטח התינוקת קפצה, כי אני קפצתי." רוצים להתווכח עם רוחל'ה?
אף אחד לא רוצה.

אז אומרת הטכנאית, "יש לי רעיון. תשכיבי את איה על המיטה ותני
לה לישון." אני מסתכלת עליה וחושבת רוחל'ה הדביקה אותך אה? אבל
לא אומרת כלום. ועד שאיה נרדמת לוקח קצת זמן. זה תמיד ככה
כשרוצים הן עושות דווקא, במיוחד המלאכיות. וכבר עוד מעט 12
בצהרים ערב-יום כיפור, עד שאיה נרדמת ואז לוקחת הטכנאית ניר
כסף קטן מקופסת הסיגריות שלי ועושה ליד האוזן של איה, שכבר
ישנה, כזה רעש קטן ליד האוזן שאם אכתוב אותו על הנייר יהיה ככה
רר...ררר או אולי יש לכם רעיון יותר טוב, איך לתאר אותו אבל
אתם מבינים. ואיה לרגע מתחילה למצוץ מהר מהר ולא מתעוררת. ואחר
כך לוקחת הטכנאית שתי קופסאות גפרורים משלי ומשפשפת אותם אחת
על שניה ו... לא תאמינו המלאכית מזיזה את הרגל הקטנה שלה. פעם
אחת ואחר כך עוד אחת והמוצץ שלה עושה עכשיו שעות נוספות. זה רק
אומר שסיגריות לפעמים דווקא כן טוב.

ואז אני כבר נושמת לרווחה אבל רוחל'ה צריכה הסבר ואחרי שהיא
מבינה שתינוקת ששומעת טוב, לא מתעוררת כשיש רעש, רק משנה
תנוחה, חוזרים הביתה, לאט אבל בטוח. רוחל'ה הולכת להתחיל את
הצום, ואני? אני מרוצה. יש לי איזה מאה עבודות לתקן ואולי
לעשות כביסה אבל אז אני נזכרת באימא שלי שתמיד עשתה כביסה ביום
כיפור אז אני אומרת לעצמי אולי נשנה את המנהג?

טוב, הסיפור לא נגמר. אבל הגעתי עד כמעט 1500 מילה שזה יותר
מידי לסבלנות של הקוראים פה, אז אולי פעם עוד נחזור אל רוחל'ה
ויקוב, אי"ה.

סיפרתי בהתחלה שהיה לי טלפון מרוחל'ה שכבר מזמן לא שכנה שלי
אלא גרה בכוכב ליד-לא-חשוב-מי, אבל למה הטלפון? לא תאמינו איה
מתחתנת. בחיי שכך יהיה לי טוב. כן, כבר גמרה את הצבא וגמרה
תואר ראשון בכלכלה ועובדת בבנק. יש לה רק בעיה אחת קטנה. לא
מפסיקה לדבר... וחשבון הטלפון שלה... שלא תדעו מצרות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
המאמן הזה
מטורף, מבקש
מאיתנו לרוץ כל
הזמן. מה הוא
חושב, שיש לנו
שתי ריאות?

שחקן הכדורגל
הברזילאי, ריו
קלארו


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/6/01 12:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן שזר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה