רציתי לכתוב על האיש שהמציא את הפופיק.
כן זה שאחראי לשקע הזה שיש לנו סמוך לתחתית הבטן.

הוא זה שיצר מיני תסביכים ללא ידיעתו כלל וכלל.

לא מספיק אתה בא אל העולם בפרץ לא מובן ודחף לא מרפה, אור מכה
את עינייך הקטנות ואחר באה המכה בטוסיק וזה הוא הסימן האמיתי
שהגעת לעולמנו המר.

בשונה מהרחם העוטפת והמגינה אתה מוצא עצמך חשוף לקולות שאי שם
במעמקי הבטן היו נעימים ורכים ולפתע פתאום הופכים צורמניים.

לא מספיק כל הטראומה הזו, פתאום מגיע איש גדול בלבן וחותך את
החבל החשוב לך מכל, זה שבזכותו התקיימת כפי שצריך -חבל
הטבור.

והנה ברגע אחד אתה מתנתק מכל הבטחון שהשרה עלייך החבל.

אבל אתה לא מאכזב, ואתה לומד במהירות איך לחיות בלי להיות תלוי
באופן פיזיולוגי באימך מולידתך.

הפופיק נשאר מיותם מחבל הטבור ואם נדמה שניגמרו צרותיו של זה,
מגיע השלב הבעייתי.

חלקינו (וכאן אני באופן אישי לא נכללת), התברכו בפופיק בולט
ולא צנוע הנוטה להתערב בסביבה ללא רשות ובחוצפה שלא תאמן, ללא
הנטיה לשקוע כפי שפופיק מתחשב עושה.

אבל זה רק צרה חיצונית שלא קשה להסתדר איתה בסופו של דבר בחיי
היומיום.

הבעיה מתחילה בתיאוריה משונה שאני המצאתי שקוראים לה: תסביך
חבל הטבור.

זו היא בעיה של אימהות המפתחות תלות ברך הנולד עוד מיומו
הראשון בעולם החיצון.

אמא כזאתי נוטה להתקף בזעם רב כאשר בנה יחידה הולך לרעות בשדות
זרים כלומר מוצא שחוץ ממנה יש עוד נשים יפות וטובות מראה, והנה
הוא גודל ולוקח לאישה אחת מהן.


או אז האם נתקפת בתסביך חבל הטבור, ואכן אצלה עדין קיים אותו
חבל רק בצורה נפשית ולא מוחשית והיא תעשה הרבה כדי שאותו הילד
ידע שאכן החבל הזה לא נחתך על אמת ביום היוולדו.


ואם קיים תסביך חבל הטבור אכן גם קיים תסביך הפופיק, לתסביך זה
משתייכים הילדים שאימם דאגה כל רגע ורגע מיום שנולדו לטפח
באהבה את חבל הטבור ולהשקות אותו כדי שיצמח ויפרח.


ילדים כאלה בדרך כלל בוכים בהיסטריה מידי יום כשאמא הולכת
ומשאירה אותם בגן.

למעשה תסביך הפופיק מלווה אותם בהמשך ושיאו הוא כאשר הילד סובל
והפופיק שלו מתחיל לרעוד מפחד. זה קורה משהו כמו בין גיל 18-21
כשהילד רוצה להשתחרר מחבל הטבור וחרד לגורלה של אימו אשר רוב
ימייה הייתה עסוקה בטיפוח החבל  ושכחה לטפח תחומים אחרים
ושונים.

או אז הילד נבהל וחושש מה יישאר לזו כאשר הוא יגשים עצמו ויעלם
מהקצה השני של חבל הטבור.



בכל הזמן הזה איש הפופיק נח על משכבו בשלום, הוא אינו יידע
לעולם שההמצאה שלו הביאה ברדק שלם וכאבי פופיק שלא יתוארו בכלל
לחלק מהאנושות.


כמו כן איש הפופיק אשר סביר להניח לא מתהפך בקברו, לבטח מרוצה
הוא מחייו הפוריים והמספקים  שכן לולא הוא לא היה החריץ המזין
הזה ששומר על תינוק בריא ואמא מאושרת וחבל טבור שברוב גאונותו
מספק לתינוק בטרם היוולדו  את כל צרכיו .

וכל שאר התסביכים הם כבר באמת בעייה שלנו...