זה לא הכוכבים והירח, הים והגלים, השקיעה, הכינרת, הנרות,
המבטים, האנחה המסופקת מגובה התשוקה שלא ניתן להגדיר במילים.


למרבה ההפתעה לפי דעתי זה לא זה.
זה חלק לא מבוטל מכך, אך בהחלט לא המרכזי.
זה ההיצמדות הזו למשהו המוחשי, האמיתי, הריאליסטי, האנושי
משהו.
זה היכולת שלו לחדור אלי בתשוקה גם לאחר שראה אותי בחולי שלי.
זה היכולת שלי לחבקו אליי וללטף את שיערו הנעים והרך גם לאחר
שראיתי אותו בשיא עצביו ומצב רוחו הסגרירי שעטף את כל הבית
במלנכוליה, אף שהוא לא מלנכולי במיוחד.

זה היכולת שלו להבין את הפסים האלה באישיות שלי ויותר מכך
לאהוב אותי למרות שהם מתקיימים בי, ואף לאהוב אותם בצורה
מסוימת.

יש באהבה משהו אדיר הרבה יותר מהמושלמות הלא קיימת.
נדרשות עוצמות בלתי מוגבלות להיות בהיי הזה של יוליה ורומיאו
שכן העוצמות השייכות להם לא חיו באותה הסירה עם השיגרה
היומיומית.

אחרי 25 שנה ועודני צעירה אני יודעת ומבינה שאהבת אמת היא זו
אשר ניצבת איתנה לאחר כל המכשולים, היא זו אשר שורדת סופות
ומהלומות .

והקסם שבה היא הגחלת הלוחשת שם בפנים : כנות, חברות, אמון,
היקשרות, סקס, מגע, רגישות, פירגון, התחשבות, ידידות, תשוקה,
כימייה, הגנה, בית, חום, הקשבה, הדדיות, יחס, הרמונייה, אמת,
נתינה.

כל השאר זה העיטורים של הלפני או אולי אהבת גיל נעורים, או
איזו שהיא העברה לדמות שאנחנו זקוקים לה עקב חסכים וחורים כאן
אצלנו.

מה שזה לא יהיה זה עטוף בעולם הפנטזיות.
הגחלת שלי היא פנטזיה שהתגשמה, היא פנטזיה מגיל 16, לזה ייחלתי
ואת זה קיבלתי.

על הפרפרים, קופידונים ומלאכי על ויתרתי כשהבנתי מה הוא הדבר
האמיתי:

אתה ואני .