יצאתי מבית הספר, תרמיל על הגב, די קל כי היום היה מגן בלשון
אז לא היה ממש מה לסחוב בתיק, בכניסה לביה"ס כולם התרגשו, שאלו
שאלות, חייכו, בכו, צחקו ועשו שטויות.
העדפתי להתעלם מההמולה והמשכתי הלאה.
עזבתי את הבניין של בית הספר אך עדיין הייתי בשטחו, בחוץ.
שם ההמולה פחתה אך עדיין היה את אותו מקצב קבוע של שאלות,
חיוכים, בכיות וצחוקים שלבסוף נגמרו במעשי שטות.
המשכתי להתעלם וצעדתי קדימה, יצאת ממתחם בית הספר.
יצאתי עכשיו לגמרי ממתחם בית הספר, היו שתי בנות בחוץ שישבו
ודיברו, אני מכיר אותם אך מעולם לא דיברתי איתם, המשכתי קדימה
כאשר אני לא מפסיק לשאול את עצמי: "אני סנוב ?".
המשכתי לרחוב הקרוב בדרך לביתי, זהו עכשיו אין זכר לתלמידים.
יצאתי לרחוב שם היה שקט, דממה שררה שם, כמעין דממה שאסור
להפריע ועל כן לא הפרעתי אך אני זה לא אנשים (חיות) אחרים
והכלב שנראה שוכב לו ליד הגדר בשקט מופתי לפני רגע, פתח את
פיו, חשף שיניו ונבח בחוזקה - השקט הופר.
יצאתי מן הרחוב והמשכתי הלאה - לרחוב הבא.
שום דבר מיוחד לא היה ברחוב הזה, היה ממש כרגיל, לא היה מה
לתאר עד שהגעתי לרחבה של הספרייה הציבורית שם ראיתי אישה, היא
הסתובבה סחור וסחור, מחפשת תשובה לשאלה או פשוט תוהה מדוע
הספרייה סגורה, המשכתי הלאה לעבר ה"מסדרון".
נכנסתי ל-"מסדרון", ה-"מסדרון" היינו המעבר הצר וה- (דיי) ארוך
בין חומה של אבנים למבנה של הספרייה הציבורית, בעוברי שם נשמע
ציוץ של ציפור ואחריו עוד כמה, חשבתי לעצמי, איזה ציוץ מלבלב
והמשכתי הלאה , קדימה.
הגעתי לרחוב של הבית השלי, אני ממש קרוב עכשיו למקום יעדי,
עברתי ליד הבניין השכן שזה עתה בונים, לאחרונה שמו שם מרבד
דשא, פארק שעשועים קטן ומספר שתילי עצים- כשיגדלו הם יהיו
יפים, חשבתי.
זהו, אני ממש בכניסה, לחצתי את הקוד של האינטרקום ונכנסתי,
קפצתי לי בקלילות במעלה המדרגות ואמא שלי פתחה את הדלת, כמובן
שהשאלה הראשונה הייתה: "נו, איך היה המגן בלשון ?".
עניתי שהיה בסדר, נכנסתי לחדרי, סגרתי את הדלת אחרי וזינקתי
למיטה שם עוד הספקתי לחשוב מספר מחשבות רגע לפני שנרדמתי, אחת
מן אותם מחשבות אני זוכר,  "אולי אני אכתוב סיפור על מה שקרה
לי בדרך חזרה..."