דף מיומן שכתבתי... לפני שגיליתי כי ה"אחד ממליון" קיים -
ואינו פרי מחשבותיי, לא יותר בכל אופן.


אוי יומן - אדון ריגשותי...
האם ניתן להביע בכתב כל מחשבה ומחשבה כל צער ושמחה המשתלבים זה
בזה, באפלת מוחי?
אני כה מאושרת ויחדיו כה עצובה שאין אני מסוגלת להוציא אף
מילה!
אני מאושרת ואושר כה מירבי אשר האגדות אינן קסומות שוב לידו...
ליד ס'.
לרקה סיפרה לי על כך שהוא חושב עליי... כנראה מתגעגע... ובטח
רצה שזה יגיע לצומת ליבי אם הוא סיפר לה על כך...
וכעת תבין את העצב שבי - יש לי כבר מישהו.
ונכון שהייתי מוותרת על הכל כדי להיות עם ס' שנית, אך לא אפנה
אליו.
ולא! לא מתוך שמץ גאווה אך מרוב הפחד.
הפחד להתבונן בעיניו בעוד פיו מנסה למצוא סיבה לסרב לי.
ולמה לוותר על משהו טוב? בשביל כלום, למה? אין זה הגיוני!
אבל במוחי התרוצצו פניו עוד לפני שידעתי על תפנית ליבו, וכעת
יותר ויותר ופניו מחודדים ממקודם.
אני חולמת על ידיד, חולמת אם עלי לרוץ אליו או שלא?
ברגע שאני מבינה שזהו לא ס', ליבי נשקט, נשכח בצל דממתו בעוד
חושב על מישאלתו - המופנמת ביותר.
ורגע אם ס' יפנה אלי?
משהו שהוא אחד למיליון... אבל בכל זאת מה אם...?
מה יהיה עלי לאגיד לו?
יהיו בפי בכלל מילים?
מה שכן אם ינשקני , אני כה בטוחה בזאת שליבי ימסס! גופי יתמוטט
בתוך ידיו.
שפתיו יגרמו לשפתיי לספר להן על רצונותיי, על אותן מחשבות
שהפנמתי כבר שבועות אחר שבועות, וזאת בלי להוציא אף מילה.