היום אני יוצא לשליחות מיוחדת, שליחות בה רק אני נמצא. אני,
אני, אני.
אני יוצא מוקדם בבוקר למקום השליחות. אני נוסע לא הרבה ופוגש
לא הרבה אנשים, בדרכי לשם, אני מגיע ונכנס בשער, זהו, שליחותי
מתחילה, השליחות שלי, שלי, שלי.
פגשתי המון אנשים מוכרים בפנים. ישר שאלתי האם הם עצובים, חלקם
אמרו שכן וניסיתי לעודדם חלקם אמרו שלא והסתירו את הכן ואחרים
אמרו שלא ולא הסתירו כלום.
התחלתי בשליחות שלי ושאלתי שאלות, למדתי לזהות את הכן העצוב
שמסתתר ולמדתי קצת איך לשמח את אותם אנשים עם הכן המסתתר שכן
שליחותי היא לשמח אנשים.

כמה חבל שכשאנשים רואים אותי הם מתחילים לבכות, הם חושבים
שמשהו רע קרה ושזה מה שהם אמורים לעשות, לבכות.
אני חושב שזה קורה גם למלאכי העצב האחרים.