אני  כבר מסודרת לא רע. גרה בדירה קטנה משלי,  אימא עזרה לי
לקנות ולהתארגן כמו שצריך ואני מאושרת, לא חסר לי כמעט כלום.
אתמול קיבלתי במתנה מיוסי החבר שלי תמונה חדשה. זו הזדמנות
נהדרת לחדש עוד כמה מסגרות ואז הבית יראה נהדר. קופצת בפיאט
המצוקמקת שלי לפתח תקווה לזגג בפינה, דווקא בחור נחמד. כבר
הזמנתי אצלו כמה מסגרות לתמונות, עשה עבודה לא רעה. עמוס הזגג
שמח לראותי ומעדכן אותי בדיחה חדשה.
"איזה יופי של תמונה," הוא אומר. "וגם זו לא רעה. ביום ששי
תהיה מוכנה כל ההזמנה. מתי תבואי לקחת?"
"יום ששי יש לי בעיה," אני אומרת, "הזמנתי אורחים, אולי תוכל
להכין ליום חמישי?
עמוס מגרד בראשו. "בבוקר אני צריך להכניס את אוטו שלי למוסך,
אבל את יודעת מה, אשתדל." ואז שואל כבדרך אגב, "רוצה שאביא לך
התמונות הביתה, אני יכול להקפיץ לך אותן ביום חמישי בערב, נו
מה דעתך?"

אני לא חושבת פעמיים. "רעיון נהדר." הרי כאן יש תמיד בעיות
חנייה ואני צריכה ללכת קילומטר מהשוק עד לכאן.
"אתה יודע מה תביא, תקבל אפילו כוס קפה."  נותנת לו את הכתובת
המדויקת, "כן קומה ג' בפינה."
זגג יביא תמונות, אני אשלם בכוס קפה ושלום על ישראל. סידור
יותר טוב לא יכולתי אפילו לדמיין לעצמי.

ביום חמישי בערב אחרי "המבט", עמוס מצלצל למטה.
"תעלה," אני צועקת לו באינטרקום, "כבר שמתי קפה."

יום חמישי זה יום הניקיונות והבישולים, במיוחד שבאים אורחים.
אז אני בשורטס וטיי שרט. מזיעה, כי חם. עומדת יחפה במטבח,
העוגה בתנור, ריח טוב של שטרודל מתחיל להתפשט בחלל. הדירה שלי
לא מרוהטת עדיין כמו שצריך, כריות גדולות זרוקות בסלון. בלוקים
שאוחזים במדפים כספריה. מאוורר גדול בפינה. עציץ עם קוצים
לידו, שטיח שארגתי בעצמי. על הקיר שתי תמונות שמוסגרו על ידי
עמוס לפני חודשיים. זהו. אה כן, בפינת האוכל כורסא אחת ישנה
שקיבלתי מאימא, "עד ש... עד שתסתדרי."

עמוס עולה מתנשף את כל שלוש הקומות. נכנס פנימה  וכמו חתול
סורק את השטח.
"איזה יופי לך כאן."
"היי, תתיישב, אני כבר מביאה קפה."
עמוס צונח לתוך הכריות, "נחמד אצלך..."
"כמו שאני אוהבת," עדיין לא מבינה."אתה גר רחוק? היה לך קשה
למצוא?"
"מה לא עושים בשביל ילדה כמוך," הוא עונה. "בואי תשבי על ידי,"
הוא מושיט יד.
אני מתיישבת על הכרית הגדולה ממול.
"איך אתה אוהב את הקפה שלך?"
"חזק מאוד," עמוס אומר ומחייך חיוך רחב מלא שיניים. ואני עדיין
לא קולטת.
"למה לא תשבי כאן לידי, בואי ," הוא שוב מושיט יד.
"עמוסי," אני שואלת," כמה מגיע לך? בשביל התמונות..."

ואז עמוסי מתנפל עלי. קורע לי את הטי שרט, שורט את כתפי
בציפורן הקטנה הארוכה שלו. מדביק נשיקה רטובה לכתף הפצועה,
"אוי כמה שאת יפה וחמה."
"עמוסי תפסיק," אני אומרת, ואחר כך צועקת, אחר כך בורחת. אבל
הוא אחרי.
"תפסיקי, הרי זה בשביל זה הזמנת אותי לדירה לא..."
"לא !!!!!!!!"

מזל שאני קלת רגלים ואני כבר במטבח, תופסת את סכין הקצבים.
"אם אתה מתקרב אלי, זה בבטן שלך." אני מסננת.  אני רואה את
המבט המופתע של עמוס.
"את באמת רוצה להגיד שלי שלא זה לא?"
כמו סכין בבטן שלי.

"עמוסי," אני מסננת."לא זה תמיד לא אצלי." עמוסי נסוג אחורנית.
תופס את כן התמונות, גבו אל הדלת פניו מופנות אלי, עדיין לא
מאמינות. "את בטוחה שאת לא רוצה? אני כזה נהדר במיטה..." אני
דוחפת אותו החוצה שיצא, טורקת אחריו את הדלת נועלת אותה.
צונחת על השטיח, כולי רועדת. שלוש דקות חולפות ודפיקה קלה
בדלת. מאחוריה עמוסי לוחש, "את בטוחה שאת לא רוצה?" אני לא
עונה. לבי מחסיר פעימה וקולו נעלם. אבל מהאינטרקום הוא שוב
לוחש, "אולי בכל זאת חמודה שלי..." אני עומדת בחלון, מחכה
לראות את דמותו ניגשת למכונית. הוא עוד מנפנף לי לשלום וצועק
מלמטה, "נתראה...."

ליתר בטחון אני מעמידה את הכורסא היחידה שלי צמודה לדלת.