במאי שאהב אותי באמת, תסריטאי שמצא את הקליק בסיפור חיי וקבוצה
של בובות, שישחקו את המציאות שלי. חיים קטנים שיהפכו לסמל
ואסוציאסציות אצל אנשים מסויימים.
כשאני כועסת האדמה שלי נשברת לסדקים, אני נסגרת על ידי סוגרים
מהשמיים שכולאים לי את שיקול הדעת במערה חשוכה חסרת מאור
והגיון. בטלויזיה הכל נראה יותר טוב.
כשאני פורסת את האצבעות ומוכנה לקבל את הגורל עם עיניים גדולות
ותמימות אלהים יורק עליי גשם באירוניה אכזרית.
יום יבוא והסרט של חיי יוקרן בחשיכה, עבור שלושים שקל על מסכי
ענק בצבע קרם גוף.
ראשים קטנים ממושקפים ימלאו את האולם והעיניים ינשאו מבט
לחיי.
בדממה של רגע נדיר העולם יפגש עם העולם שלי, פופקורן ישפך על
הרצפה, ילדים קטנים ידחפו רגליים וירמסו אותו. נשים יתלחשו,
בועות קטנות וגרפסים שקטים יצופו באויר ואני אחשף לזוגות
חרמנים שלא יתאפקו. אני וכל כולי בלי שום מסכות, בלי שום
צבעים, בלי שקרים בלי בגדים. החיים האמיתיים שנקברים מתחת
לשכבות שכבות של כאב.
האור ידלק באמצע החיים שלי, הבנות ילכו להשתין ולרכל, הבנים
ילכו לקנות לבנות פופקורן.
ערסים יעשנו בצד ויתחילו עם בנות, עשן סמיך וסירחון של יותר
מדי אנשים בבת אחת ימלא את החלל, וילדה אחת תתבלבל ותלך בטעות
לאולם אחר.
הקהל ישוב עם בטן מלאה ופה מסריח אל העולם שבאולם ואני אחנק
מול מאה ראשים שלא אכפת להם, שערות ארוכות ומדובללות שנוזלות
על הרצפה ושוכחות את עצמן.
הסדרן יפהק, ימתח שכמות, יסדר את החולצה, יציץ בשעון הפלסטיק
הקטן ויפלוט אנחת ייאוש.
אחרי שעתיים פחות או יותר האור ידלק, המסכים יסגרו. הקהל יקום,
ימחא כף, אולי הרגישים יזילו דמעה חלקלקה מהוססת שתאבד שיווי
משקל מול מנגון ההגנה והאי אכפתיות ותתגלגל בזווית העין במקום
הרך לפה קטן שיחייך ויצחק על איזה בדיחה מטופשת. היא תיבלע אי
שם ותשרף למוות בגיהנום הקיבה, תטפס במדרגות המחשבות, תטייל
במסדרונות הזכרון, ותשכח לעד.
האנשים ידברו בקול רם, ידליקו את הפלאפונים, יתקשרו להורים
שיבואו לקחת.
הבנות ידברו בהתרגשות על האלמנטים הפילוסופים העמוקים שבסרט
ויזכירו כבדרך אגב שהשחקן הראשי היה שווה זיון, החבר שלי.
הבנים יתלוננו שהאפקטים היו "לא משהו" והעלילה חסרת כל הגיון
וריאליזם, התסריטאי מטומטם וצריך להרוג את כל הערבים.
אימהות יחבקו את בנותיהן וירחמו עליי. השעה תהיה חצות ועשרה.
טיפות קטנות של גשם מאוחר מהסוג הזועף יתחילו להזרק על האנשים,
יעקצצו את הכתפיים כל פעם מחדש.  יטפטפו למדרכה ויציירו כתמים
קטנים.
האוהב יניח ידו על כתפה, יביט לניצוץ שבתוך האישון הגדול ויאמר
לה: " אני אוהב אותך". ספק אם דמעה ברחה, ספק אם טיפה שנדחפה
לסצינה,
והיא תתרגש, תגמגם,תאמר לו בחזרה. הוא יתקרב וריח הקרם והנטורל
פורמולה יחדרו לאפו, הוא יראה מקרוב את הפס השחור שיצא מהקוים
וברח קצת למקום הרך שמתחת לעין. היא תתפוס על חם נמש קטן,
שנגרר מהילדות ומסרב להתנתק.
היא תצמיד שפתיים ותרגיש את חומו. הם יאהבו אחד את השני באמת
לכמה רגעים והמסכים שבלב יסגרו. הם יקומו מהכיסאות האדומים,
יחזיקו אגודלים, ימעכו עוד קצת פופקורן. הוא יקח אותה הביתה,
יודה לה על הערב היא תחבק אותו ותחשוב שהיא באמת אוהבת אותו
ואז באקראי תזכר לרגע אחד בי ותשווה את עצמה לדמות הראשית.
אחרי כמה רגעים היא תגיד לעצמה: סתם שטויות, רק עוד סרט,
מציאות של טלוויזיה, זה לא החיים, זה לא האמת, עוד במאי מתוסבך
מהורהר שאיבד שפיות. צריכה לישון, מחר יש מבחן באנגלית ולא
התכוננתי.
תכבה את האור ותרדם.
והסרט הזה ישאר סתם עוד סרט, זיכרון של אדם, אסוציאציות של
אהבה, עוד עבודה משעממת, שלושים שקלים חדשים.
והחיים שלי לא יהיו עוד חיים.