שתי נשים, חודרות אליי בעיניים עמוקות.
מציור של גוגן, על אבני חדרך.
שם הגעתי, ושמתי מקום,
שם נכנסת, חדרת- לא אך בעיניים-
והגעת הלום.

שתי נשים אחרות או אותן הנשים,
אוהבות ונוגעות ורוצות גם אותי.
ואתה- אהבה. ואתה- מסתורין
ואני שכמהה לך, להן, להבין.
והכל כאן מושלם, משפחה וגם ים,
ציפורים שעפות מעלינו עכשיו.
אך מתוך התמונה, ובפנים שרק בי
שתי נשים מגלות לי, מיהי אני.

ואני שבפנים, לא בי אלא בך
ואתה שנכנס ומחניק צעקה
וריסים בעיניך העצומות, התמימות
שינתך הגוועת מאין לה מזון.
התשוקה, אמיתית או כוזבת?
ומדוע נמשכת אני, לא נמשכת?
גבר אחד, שתי נשים בתוכי
ואחת נשארה עוד מזמן בלבי.

מציור של גוגן, לפני שנים כה רבות
האם גם אז ידעו בנות כמוני לרצות?
להיטלטל בין מקומות, רגשות, אנשים,
האם ידעו הן דילמה בין גבר, נשים?

ומהי דילמה אם האהבה פה קיימת?
אם הייתה שלמה, הרי הייתי מסופקת
אך אני שאתך, כל כך מאושרה,
גם אני זו שחושבת
על אותה האישה.