מאז שנעלמת, אני יודעת איך מרגישים כשמישהו מת.
ההרגשה הכי נוראה שאפשר לתאר.
הידיעה שעוד אפשר להגיד לך משהו, אפשר ליצור איתך טלפתיה, אפשר
לכתוב לך משהו, אך זה לא כמו קודם, שהרי עכשיו את לא יכולה
לענות לי, ולא בגלל שאת מתעלמת, שהרי אם היית מתעלמת, בסופו של
דבר היית נשברת ועונה. אבל את לא.
אלא בגלל שאת לא נמצאת פה יותר. נעלמת. עברת לעולם שלמעלה,
הטוב יותר, הנכסף, התיאורטי לנו, החיים על פני האדמה הזאת.
העולם שרק בו יש מלאכים, שעוזרים לך למצוא את דרכך החדשה.
ולכן את לא יכולה לשמוע את אלה שעוד לא סיימו. אלה שעוד יש להם
מה לעשות. אלה שעוד יכולים להמשיך. אלה שעוד יכולים לעשות
משהו. אלה שעוד יכולים להשפיע. אלה שעוד יכולים לשנות. אלה
שעוד יכולים לשים את כף רגלם על האדמה. אלה שעדיין חיים.
אנחנו.
את לא תוכלי לשמוע אותי.

זה לא כמו שהדוד של אימי, שמואל, מת מהתקף לב.
לא הכרתי אותו. בקושי היינו מדברים. לא הספקתי אפילו להביט בו
היטב.
כל מה שהיה זכור לי ממנו היו הנשיקות על המצח שהוא היה מבקש
ממני לתת לו, הסיפורים על ההיפופוטמים המלוכלכים שהוא היה מספר
לי כשהייתי בת ארבע, הקול הצרוד שלו, והכיפה הסרוגה הקרועה
שהייתה מונחת באופן תמידי על ראשו. זה כל מה שהיה לי זכור
ממנו.
לא היו לנו רגעים מרגשים במיוחד. לא היו לנו שיחות נפש
מיוחדות. לא היה בנינו כמעט כלום. לא יותר מקשר משפחתי כפוי.
היה נודע לי שהוא חולה רק כשהודיעו לי שהוא מת.
זה כאב לי.
זה כאב לי, אבל לא ליותר מדקה, שהרי לא הכרתי אותו באמת.
ואפילו לא יכלתי להאמין שהוא מת.

זה גם לא כמו שסבא שלי מצד אבי מת, שהרי אפילו לא ידעתי איך
הוא נראה. לא פגשתי אותו. לא הכרתי אותו. רק הצטערתי על זה
שאין לי שני סבים ושתי סבתות, כמו לכולם, והתעצבתי על החמצת
ההזדמנות להכיר אדם מדהים כמותו, אם מה שמספרים לי הוריי הוא
נכון.

זה אפילו לא כמו שג'ורג' האריסון, חבר הביטלס שאני הכי אוהבת
אחרי פול, מת, שהרי גם אותו לא פגשתי.
רק ראיתי את התמונות שלו, שמעתי את הקול, המוזיקה והמילים שהוא
כתב, קראתי את המאמרים והספרים שלו ועליו, ואת מה שפול מקרטני
סיפר עליו.
אפילו צמתי במשך שבועיים מכשנודע לי שזה קרה, שהרי מאוד אהבתי
אותו.
אבל זה ממש לא אותו דבר. ממש לא אותו הדבר.

שהרי אותך אני חייתי. את היית החברה הכי טובה שלי.
איתך עברתי את כל המלחמות האלה.
איתך שרדתי אותן.
איתך ניצחתי אותן.
איתך היו לי החוויות הכי מרגשות שהיו לי בחיים, חוץ מאלה
שעברתי עם סיריוס.
אני אהבתי אותך.
ואני הייתי בטוחה שגם את אהבת אותי.
ואת, פתאום, פוצצת את עצמך בתאונת דרכים.
בלי שהייתה לי אפילו הזדמנות להגיד לך שלום כמו שצריך.
הדבר האחרון שאני אמרתי לך לפני שהמתים לקחו אותך אליהם, היה
"see ya later". לא יותר מזה. לא ידעתי שאת הולכת למות. לא
הייתי מוכנה לזה. רק פתאום שמעתי שאמרו לי "פול, החברה הכי
טובה שלך נהרגה בתאונת דרכים", ואני נותרתי המומה כאילו נפגעתי
ממכת ברק, ואז הטלתי את עצמי על המיטה שלי ובכיתי בלי הפסקה.
אני לא אראה אותך יותר. רק הכתבים שלך, המילים שלך, הרגעים
שעברתי איתך, יישארו איתי. לא יותר מזה.
למרות שאת איננה, ובטח לא תוכלי לשמוע את זה, בלב שלי יש
זכרון, ובו תהיי תמיד. פיניתי תא אחד רק בשבילך.

היי שלום.


הסיפור אינו אמיתי, אז לא לשאול שאלות.