יש את הרגעים האלו שלא ממש בא לי להיות אני עצמי.
ואז אני מפליגה בדמיוני ומנסה ברצינות לשכנע את עצמי שאני
מישהי אחרת.
לעתים זה עובד כ"כ טוב, עד כי אני מתקשה לחזור למציאות ולהשלים
עימה. מין בריחה שכזו.
בשבוע אחד, לשנוא את עצמך, ואז לאהוב, ואז שוב לשנוא.
בשבוע אחד להרגיש ואז לאבד את זה בתוך ים של התמודדות עם דברים
קיומיים.
בשבוע אחד להצליח להבין את הכל, לאבד את החוט המקשר, ולנבול
שוב פנימה.
והכל בשבוע אחד.
מכירים את זה שיש לך רעיון בראש, למשל, לצייר איזה ציור, והכל
מאוד מובנה וברור שם במעמקי המוח. ואז אתה ניגש לדף ומתחיל
לשרבט, וכעבור כמה דקות מאבד את הסבלנות. כי אתה מבין. מבין
שמה שיש לך בראש, כבר לא יווצר על הדף. הרעיון הגדול חומק מבין
אצבעותיך ומותיר אותך עם הסתפקות בשאריות.
התסכול שאוחז בך נרגע רק כעבור רגע בו תשליך את הדף לפח ותעבור
לעסוק במשהו אחר, כי זה מכאיב.

הכל חומק, עוזב או שמא נעזב, מותיר אותי ללא הווה וללא עתיד.
שקועה בחלומות שווא. שונאת ואוהבת. ובעיקר שונאת.