שעת ביו ערביים, המוח קודח, רוצה לצאת, הוא נזכר בימים בהם הלך
לבד, טיול הוא קרא לזה, טיול, כמה דקות של עזיבה מוחלטת את
המציאות הקיימת והימצאות מוחלטת בעולם שלו.
טיול.
שעת בין ערביים, זכרונות עבר עולים והוא, רץ בין שדות חיטה
לתירס, קוטף עלים, עננים, מנסה להקשיב לקולות פנימיים.
:שלום לך, איפה זה ה..."
שלום לך" חוזר לרגע לכאן, אלינו, "במדף ה..."
עלים של תירס ביד, כמעט מקל שלם, מזיע קצת בעיקר מחייך.
"וכמה..."
"מה?"
"כמה זה..."
"כמו שכתוב" הרים וגבעות חולפים במהירות מטורפת - הילוך חמישי,
140 קמ"ש, לא יאמן איזה...
"בבקשה הנה"
... כיף.
"תודה"
מזל שהגג נפתח.
"להתראות"
"להתראות"
חמודה, אני חושב שאני מכיר אותה. סיבוב ימינה, שלישי, רגל על
הברקס, מלטפת, עובר לליטוף קל בגז, הידיים מתחילות להחזיר את
ההגה...
"האוכל מוכן"
...הסיבוב נגמר לתוך ישורת מדהימה, הרגל כבר עמוק בתוך דוושת
הגז...
"האוכל מוכן!!!"
... תוך כדי ירידת מדרגות וסיבובי מסדרונות מוריד הילוכים
ומתיישב ליד מערכת התופים שלו: מזלג, סכין, צלחת וכוס למצילה.