מילניום.
הערב השעון יתחלף ותתחיל אלפיה חדשה. היא תהיה מגניבה, אנשים
שיחיו לתוך האלף הבא יהיו מלאי חמלה. אני אוהב את עצמי מעט
יותר, אני אפחד מעט פחות.
ככה, מול המראה, תוך כדי התארגנות למסיבה אני מייחלת.
ואין לי שמץ של מושג איך הלילה ישתנו דברים. איך הלילה אעיז
פעם ראשונה.
מועדון "האומן 17" צר מלהכיל את כל מי שטיפסו מעיר האורות לעיר
הקודש, כולם על אקסטות. במבט לאחור מדהים אותי כמה האקסטזי היה
חזק באותה שנה. כל החננות הממושקפות שהכרתי עשו סמים כאילו אין
אלוהים. בקפיטריה היה דיבור חם על מה לקחת אתמול. והילדות
היפות הלכו ונהיו רזות ואני הלכתי ונהייתי ילדה-אישה שאוהבת
אותן. ממש בקורלציה.
עשר, תשע, שמונה, שבע, שש, חמש... רגע... ארבע, שלוש... אני
עוד לא מוכנה לאלף הבא... שתיים, אחד - שנה טובה!
כל המשרוקיות שורקות, אני מחבקת ומנשקת את כולם. אפוקליפסה
עכשיו.
עכשיו חצות, בשתיים לפנות בוקר אני הולכת לתפוס תנומה כדי
לחזור ולרקוד באפטר פרטי.
כולם באים אליי לישון בבית הזה, המצחיק, עם הרצפה המצוירת ועץ
האשכוליות. האם ידעת שבקרוב נתנשק מול כולם?
השחר מאיר ותופס אותי כבר מאופרת ומייחלת למשהו אחר שייקח אותי
ויסחוף אותי למקום שיש בו אומץ.
שוב בתוך המועדון, אותם פרצופים, אישונים מורחבים, לסתות
נוקשות. אני אחרי שתי בירות, רוקדת עם הביטים של אפקס טווין.
שבוע לפני כן ראיתי אותו בהופעה במדבר יהודה. ההרים התפוצצו
מהמוזיקה שלו, צלילים מכניים קורעים את עור התוף ומנסים לגעת
בנו. אנחנו כבר מזמן לא ברי נגיעה. מזמן קהים מדי.
והבוקר, במועדון, אני לא קהה. אני פה, אני צביר רגשות עטופים
בצלופנים ומחכים להיקרע.
והנה זה מתחיל.
זוג בחורים לבושים בצלבי עור שעוטפים את שריריהם נצמדים אליי.
אני על הבמה רוקדת בין שניהם,
אני משחקת בלהיות פאם פאטאל הלילה. עד שתבואי את ואהיה אני.
חברה מהלימודים קופצת עליי, מלאה חיבוקים, "איך אני אוהבת
אותך" היא אומרת. אנחנו רוקדות צמוד, הפנים מתקרבות, ואנחנו
נבלעות בנשיקה ארוכה. השפתיים שלה בשרניות כמו שלי וזה מרגיש
כל כך נעים. אנחנו מרפות... אני פושטת את תפקיד המפתה, כאילו
הלשון שלי לא טיילה הרגע בעצמאות מוחלטת אצלה ושואלת כמו
ילדה,"אני מנשקת טוב"? והיא עונה לי "את מנשקת מדהים" ואנחנו
מתנשקות שוב מעוצמת התשובה. אני מרפה ומתעופפת למקום אחר.
נפרדת ממנה בחיבוק וקולטת את עינת מסתכלת עליי.
עינת מחייכת חיוך ענק ורק לוחשת לי באוזן "כל כך חבל שאין לי
פה את המצלמה שלי איתי, זה היה כל כך, כל כך יפה".
עינת היא צלמת. לפני שבועיים פגשתי אותה ונזכרנו ביום ההוא.
היא זכרה הכל ואני הרגשתי ברת מזל שתמיד היא תהיה שם כדי
להזכיר לי את הרגע ההוא כמתבוננת מבחוץ.
הבוקר נהיה אחר הצהריים כולנו עדיין רוקדים.
הכימיקלים הם הכיאורוגרפיים החדשים של האלף.
אני נקייה מהם ורוקדת רק מכוח התקווה שמשהו חדש יקרה מחר.אחרי
הצהריים, רווית אלכוהול, אחרי התחרמנויות בחדר הסושי אני
מחליטה לחזור למציאות.
אני נגררת הביתה. שתי כביסות לא יצליחו להוציא את ריח הסיגריות
מהחולצה שלי, אבל למי אכפת?
אור יום מחכה בחוץ. קונטרסטי לגמרי לאפלוליות, למיניות,
לחרמנות שמתרחשת בפנים.
כובעי בוקרים מושלכים על פיסת הדשא המגוחכת ששתלו בחוץ. אנשים
גומעים בקבוקי מים ורובצים כמו חרדונים בחוסר יכולת לזוז באור
השמש.
הילוך ראשון, שני, והכל הופך לזיכרון.
בבית.
שקט.
מיכה מחבק אותי ושואל "איך היה?"
אני בדרמטיות אומרת לו שהייתי בתוך ציור של הירונימוס בוש.
שהרגיש כמו סדום ועמורה. אני מספרת לו איך התחרמנתי עם הכוסית
של הלימודים. אני מנסה ומנסה לפרק לרגעים מוסברים את החוויות.
ומגלה שאין לי מילים לתאר לו מה קרה בשמונה השעות האלו שהייתי
סגורה במועדון.
הוא עוגן ואני מרשה לעצמי להיתלות. השבוע הוא אמור לחזור לארץ,
גרוש ומפוכח. חושבת איך הזמן משדל אנשים רגישים כמונו להפוך
לעצובים יותר... כמה מרירות נכנסת בין שלבי התריס שאני מגיפה.
ארבע שנים עברו מאז.
האלף החדשה באמת התחילה.
ניגשת למערכת, אפקס טווין בקולי קולות, שיזדיינו השכנות
הצפוניות שלי (כן, כן, אלו שתוהות למה בבוקר יוצאות מפה
בחורות..) להגביר ולרקוד... האלף החדשה כבר פה.
והאהבה מחכה לכולנו...