בעזרת ה'

היו לה חיים משוגעים. חיים שכל אחד ייחל בסתר ליבו שיהיו שלו,
לפעמים נדמה היה שהיו גם כאלו שאולי קצת קינאו...
היום שלה בבית הספר היה מתחיל בחיבוקים עם כל בנות כיתתה
החייכניות שקמו רעננות משנת היופי שלהן... היא תמיד ניסתה לחבק
אותן בחזרה, חיבוק אוהב כמו שהן מעניקות לה, אבל היא לא
הצליחה. היא היתה מחייכת מן חיוך מעושה כזה, "אצלי הכל סבבה,
מה איתך?" היתה משיבה לאותה בת ישראל חיננית שדרשה לשלומה.
לפעמים היא היתה קצת עייפה. לילות לבנים מלאים בניגוני גיטרה
לרוב היוו חלק מרכזי בחייה. חיי הלילה שאף אחד אף פעם לא הבין
למה הם חייבים להתרחש דווקא בלילה... לעיתים היתה פולטת איזה
מילה מפיה ומשתפת את חברותיה בחוויותה מליל אמש, זה לא קרה
הרבה פעמים, פעם אולי פעמיים - לא יותר.
תמיד היא היתה בשליטה. דומה שלא היה דבר וחצי דבר שלא עבר קודם
תחת פיקוחה. תמיד איכשהו הבינה אנשים. הם היו מתייעצים איתה על
נושאים כאלו ואחרים. לפעמים היא היתה עונה מיד, לפעמים נזקקה
לזמן לחשוב, אבל בסוף תמיד מצאה מה להגיד. לא תמיד זה היה
עוזר. לפחות היא ניסתה.
היא היתה חולה. היתה לה אסטמה, כזאת מהסוג הקשה שמנע ממנה
לעשות כל מיני דברים, אבל זה לא הפריע לה. במועצת - הנוער,
בסניף, בכיתה זה הפך לבדיחה. לפעמים זה אפילו עזר לשחרר אווירה
מתוחה... היא התגברה. היא התמודדה עם כל המחלות שלה בכזאת
גבורה, ראויה היתה להערצה.
היא היתה דומיננטית. במקום לפחד שלא יהיה לה מה לעשות בשנה
הבאה, היא התלבטה אם להדריך בסניף חוץ או להיות יושבת ראש
מועצת - הנוער... היא נקרעה בין שניהם. היא נטתה יותר להדרכה,
אבל היא עדיין לא סגרה, לא רוצה לחסום אופציות.
ממוצע הציונים שלה היה מן הגבוהים הכיתה. היא לא היתה צריכה
להשקיע זמן רב מידי בלימודים. למען האמת זה היה כמעט בתחתית
סדר העדיפויות שלה. אנסינים היו הצד החזק שלה. היתה לה חשיבה
עצמאית, מקורית, היא אף פעם לא פחדה להגיד את דיעותיה ברבים.
היו כאלו שהעריצו אותה על זה, היא לא ראתה בכך משהו יוצא
דופן...
החיים שלה היו מלאים בעניין. היא רצה מהתנדבות להתנדבות וממקום
אחד למישנהו, מפעילות אחת לפעילות אחרת. לא היה רגע משעמם
בחייה. תמיד היא חייכה. היא היתה קשוחה. תמיד עודדה את כולם
ברגעי משבר...
עכשיו קשה לה, היא במשבר.
למרות המושלמות שלה היא לא מצליחה לעודד את עצמה. לא מצליחה
לצאת מהבוץ... מי שרואה אותה, לא מבין. לא מסוגל לקבל שבתוכה
יש ילדה קטנה. לא מבין שקשה לה אבל היא מפחדת להיפתח. כל כך
הרבה יש לה על הלב, וזה ישאר שם כי להיפתח היא לא מצליחה. אולי
היא לא רוצה, אולי היא מפחדת...
פתאום היא הבינה שכל החיים שלה היא רק בורחת. בורחת למחוזות
ניצול הזמן, הזמן שמשכיח ממנה את כל צרותיה, הזמן שהיא משקיעה
כדי לעזור לאחרים, הזמן שעושה לה כל כך טוב... אבל היא לא
יכולה לעזור לעצמה. היא הורידה את התחפושת, ועכשיו היא דועכת
ולא מצליחה להידלק שוב...
יש לה חיים משוגעים. שאף אחד לא יקנא, שאף אחד לא ייחל לחיים
כאלו.