הערב ישבתי קצת על הטלפון. בעצם, קישקשתי כמעט עד עכשיו.
החזרתי טלפונים לכל מי שחמקתי מהם במהלך השבוע, וצילצלתי אל מי
שחשבתי שאני צריכה להודיע לו.
לא חשבתי שאעשה את זה. אולי האמנתי שהוא יחזור אחרי
יום-יומיים, אולי חשבתי שאין מה להתגאות בכך, ובכלל, מה זה
עיסקו של איש? מה יעזרו לי האנשים אם ידעו?
אבל היום החלטתי סופית: עדיף שישמעו ממני - מאשר השמועה תגיע
אליהם ממקור אחר.
ואפילו החלטתי להמם אותם. לזרוק להם מייד את המידע, ולהיפטר
מהמשא הזה.
"אהלן... גידי עזב את הבית. מה חדש אצלך?" יריתי את הפצצה.
וכך, ברצף של שעות -  התנקיתי מהטייס שלי גם ברמה החברתית.
עכשיו אני הרבה יותר שקטה. כולם יודעים. ואני כבר לא מסתובבת
עם הסוד הכבד הזה, ואין לי עוד מה להסתיר.
ורק עכשיו, כשהשארתי את כולם עם חדשות כל כך חמות לדוש בהן,
כשאני הרבה יותר שלמה עם עצמי, רק עכשיו אני מנסה לחשוב מה
בדיוק אני אומרת, כשאני מודיעה שהוא עזב את הבית.
את הבית? האומנם את הבית עזב? את הדירה? האם זו היא הבעייה?
הבית? האם מאס בארבעת החדרים שלנו, במטבח ובחדר שעל הגג, ואותם
החליף בדירת שניים וחצי החדרים השכורה שלה בצפון תל אביב?!
על מה מדברים כאן בעצם: על עיסקת נדל"ן?
לא! ברור שלא.
לא את הבית הוא עזב. לא את הדירה.
א ו ת י הוא עזב!
ולא רק עזב - אלא ה ח ל י ף במישהי אחרת.
שוב נהייה לי חרא בלב.
אולי חבל שהודעתי.

נורה.

8.8.1998