את המכתב הזה אני כותבת לאנשים שאני חבה להם את חיי, לאנשים
שהקימו אותי לתחייה ועזרו לי למצוא את הדרך הנכונה על המסלול.
הכל התחיל כך:
כשהייתי קטנה הייתי ילדה ביישנית שתמיד השתדלה ללכת על המסלול
של כולם. קרה מקרה שאחריו כל כך ניסיתי להמשיך ללכת ("עינת את
לא תפלי..."), ונפלתי, והמסלול כל כך גבוה והמקום אליו נפלתי
כל כך נמוך,עברתי שם 3 שנים של סבל ו3 שנים של דמעות.
הדמעות שזלגו בשלוש השנים האלה היו כל כך מרובות, שהספיקו כדי
לגרום לי לצוף חזרה אל המסלול. חסרו לי רק עוד קצת, קצת דמעות
וזהו, ואני חוזרת. אבל לא הצלחתי, ואז ירדו אליי שלושה מלאכים
והושיטו ידם אליי. חייכתי ועליתי אל המסלול והיה לי קשה מאוד -
פתאום יש איתי עוד אנשים. הרי על המסלול הולכים הרבה אנשים,
אבל הם רגילים ללכת, ואני רגילה לשחות בין הדמעות שלי, והם
הולכים מהר ואני נשארת מאחור.
אבל אתם לא נותנים לי - אתם מושכים אותי קדימה ופוקחים את
עיניי כדי שלא אתקע במכשולים וזה עוד קשה, וכל פעם כשאני מועדת
אתם ממהרים לתפוס אותי ולהחזיר אותי אל המסלול והכל בזכותכם.
נטע, עומר ואביב,  מה הייתי עושה בלעדיכם?



מוקדש באהבה רבה לשלושה אנשים שאני מעריכה מאוד.
:)