יקירתי, עברו כמעט חודשיים, את ביקשת הפסקה. מה לעזאזל זה אמור
להביע? זה לא שממש היינו חברים אבל, את כל כך שקועה בסדרות
נעורים שהיית חייבת להמציא לך איזו דרמה.
אז שהיינו עוד קטנים ב"רוקדים עצמאות", כשכולם רקדו, עזרתי לך
למצוא את התיק שאבד, ועל כתפי נרדמת בדרך חזרה באוטובוס הצפוף
והמחניק.
כשהטרידו אותך ולעגו לך, שמתי את עצמי חומה בפניהם. "כן, את
מיוחדת." אמרתי. "לא, את לא מוזרה".
כשראיתי אותך לראשונה כמו כולם שמתי לב לחיוך שלך, ודומה שאת
לעולם לא מפסיקה לחייך. אבל כשהלכת לבכות באיזה חור אז בי"א,
בלי שאיש ישים לב, הייתי שם גם בלי שתבקשי.
"איך ידעת?" שאלת, ואני חייכתי חיוך מתנצל. בשעות בלילה הקטנות
אז במחסום, שלא הרשיתי לעצמי לדבר עם מישהו שהתקשר מחו"ל,
דברתי איתך שעה כי מישהו אכזב אותך.
יקירתי, נראה לי שאני מאוכזב. אנ'לא בטוח מה אני מרגיש עכשיו.
אהבתי אותך אהבתי מאוד, פעם כאחות ופעם כחברה. אהבתי.
אולי אני כועס עליך, לא - בעצם אני לא, נראה לי שאני עדיין
אוהב אותך, וזה מה שמפחיד אותי יותר מכל. אבל אני כל כך
מאוכזב...
למי את מתקשרת עכשיו בלילה לדבר עלי?
אני רוצה לדעת שאת חושבת עלי, ואני רוצה לדעת מה "אתה לא מספר
לי כלום". יקירתי אין לי מה לספר כי את אצלי במחשבות.
אני לא מתכוון לחזור אליך. הספיקה לי כוויה אחת בלב. גרמת לי
לראות בכל הנשים כקוצים עם ריח טוב בשיער. אני כבר לא רוצה קשר
גם לא חברה. אני שונא לחשוב עליך ושונא שאת גורמת לי לשנוא.
אולי את תחליטי שההפסקה נגמרה ותחזרי אלי בזרועות פתוחות?
למה את כזו עקשנית? למה אני כזה?
ואולי עשית את זה כדי שאני אשים אליך לב? אולי את מאוהבת בי
כבר חמש שנים? אני מצטער, אני לא מוכן לקחת את הסיכון של עוד
כוויה, זה השלב שבו תצטרכי את להתקשר בחזרה.
יקירתי...