אז נכון שזה קרה בדיוק לפני שבוע, בדיוק ביום שישי שעבר, כשהוא
קם ועזב את הבית בפתאומיות, אבל הפעם כבר מצאתי את עצמי מוכנה.
החלטתי לא לתת לעצמי בכלל צ'אנס להתייחס לתאריך הזה. כבר אתמול
הבחנתי במקרה, שיום שישי שעבר חל ב-13 ביולי. אז משום שאנחנו
כבר באוגוסט, השלמתי עם העובדה שהוא עזב כאילו לפני חודש. לא
שבוע.
חודש.
החלטתי שגמרתי "להתאבל" עליו (למרות שאני בטוחה שלא) ויצאתי
הבוקר מוקדם למסע קניות קטן: שימלה חדשה. חולצה משגעת. חגורה
שחורה מהממת, ועוד כמה שטויות. פתאום יצא לי להביט על עצמי
במראה עם הבגדים החדשים, ומצאתי, שמתאים לי מאוד להחליף את כל
האריזה החיצונית שלי. בפעם הבאה כשהוא יראה אותי - מי יודע מתי
זה יקרה - תעמוד מולו כבר מישהי אחרת. לא אותה אחת שהוא עזב.
לא לבושה כמוה. לא מוכרת לו מקודם.
חדשה.
בקפולסקי, שם ישבתי עם עצמי ועם העיתון שעתיים, יכולתי לציין
לעצמי בסיפוק, כי עמדתי בגבורה יחסית בלחצי השבוע המשוגע ביותר
בחיי: הוא - עזב את הבית, והשאיר אותי לבדי לסוף שבוע המום
(פעם קראתי שלא מטילים גזירות או פסקי דין קשים בימי שישי).
למחרת - עיר חשוכה וסגורה בגלל ערב תשעה באב (ממש מוסיף
לאווירה) ושלושה ימים מאוחר יותר - החג הכי ציני לאנשים במצבי:
חג האהבה.

ולפני שאשכח,  אתמול הספקתי - לא בלי סיבה - להגיע גם לבדיקה
אצל הגינקולוג שלי, רופא צעיר וחביב שתמיד אהבתי להחליף איתו
מילים. (למען האמת, זו היתה הפעם הראשונה אחרי זמן רב, בה
הרגשתי גם את היתרון בחופש שניכפה עלי, זו היתה אחת הפעמים
הראשונות שיכולתי ללכת לרופא שלי בחופשיות בלי שהטייס, שתמיד
לחץ להצטרף אלי, היה לידי).
לפני שבועיים, מסתבר, הוא נפרד, הרופא, מאישתו, אותה הכיר
כשהגיעה אליו לבדיקה מסויימת במרפאות החוץ לפני כחמש שנים. עוד
לפני שירדתי מהכיסא ההוא, הזכרתי לו שכך בדיוק הכרתי גם את
הטייס שלי שעזב: כשטיפלתי בו בבית חולים במחלקה האורולוגית.
אז הנה לכם עוד מסקנה: אפילו הצ'ופר הזה שזכינו לו - "לצמוח
מלמטה..." - יעיל אולי כשמדובר בתפקיד בבנק או בחברה.
בקשר של נישואין - אין בו שום ערובה לכלום.
לפחות לא ליותר מארבע-חמש שנות נישואין.


נורה.


7.8.1998