תמיד שנאתי אנשים אופטימיים; לא יכולתי לסבול אותם. מאז ומעולם
הייתי מהפסימיים, מאלה שתמיד מסתכלים על חצי הכוס הריקה. העתיד
אף-פעם לא נראה לי וורוד, או אפילו סגול. במקרה הטוב אפור.
ולמדתי לחיות עם זה, השלמתי עם העובדה שהחיים הם חרא; עבר,
הווה או עתיד - זה לא משנה. מה שלא למדתי לחיות איתו, זה כל
האנשים האופטימיים האלה. אלה שמסתובבים ברחוב עם חיוך על
הפנים, מאמינים שמחר יהיה טוב יותר. תמיד הם הביאו לי את
הקריזה.

הפסיכולוג שלי אמר שאני חייב לעשות משהו עם השנאה הזאת
לאופטימיים. הוא אמר שזה לא טוב לשנוא. "מה הם מפריעים לך
כל-כך?", היה שואל אותי כל שבוע. ואז, רק בשביל לעצבן אותי,
הוא היה אומר שאולי זה בגלל שאני מקנא בהם; ושיש לי הרבה מה
ללמוד מהם. ושבכל מקרה אני חייב להפסיק להדחיק את השנאה הזאת.
החלטתי שאני חייב לעשות משהו.

ישבנו, אני והפסיכולוג, וחשבנו מה עושים. אני ישר הצעתי
אלימות; האמנתי שאלימות פותרת הכל. הפסיכולוג המתרומם אמר
שדווקא דיבורים יכולים לעזור יותר, שכדאי לי לדבר איתם, לנסות
להבין את פשר האופטימיות הזאת. לדבר? - לא נראה לי; אני רציתי
רק להיפטר מהם.
ואז ירד לי האסימון. החלטתי לפתוח מכון כזה, שמאתר את האנשים
האופטימיים ובעזרת טיפולים מתוחכמים הופך אותם לפסימיים מן
השורה. ידעתי שזה לא יהיה קל, אבל הייתי מוכן להשקיע; הפכתי את
העניין לפרוייקט חיי.

סיפרתי את הרעיון המבריק לחברים שלי מהקבוצה. לא קבוצת כדורגל,
קבוצת תמיכה - של פסימיים. קראנו לעצמנו פ"ג (פסימיים גאים),
ונפגשנו פעם בשבוע במתנ"ס. הם התלהבו מהרעיון בדיוק כמוני.

אחרי חודש של עבודה קשה, פתחנו את המכון. איתרנו משהו כמו עשרה
אנשים ביום. בהתחלה היה קצת קשה לשכנע אותם לבוא, אז התחלנו
לשלם להם על זה; הרי ידוע שלא אומרים לא לכסף, אפילו אם אתה
אופטימי. קראנו לזה "מחקר".
הטיפול שנתנו להם התחיל מהקל אל הכבד. אחרי הכל, יש המון סוגים
של אופטימיים, והחומרה של מצב האופטימיות שונה מאחד לשני. צריך
להיזהר במינון הפסימיות שכל אחד מקבל, ואי-אפשר להנחית על
אופטימי קל טיפול קיצוני - בעוד שטיפול ראשוני לא ישפיע על
אופטימי כבד.

הדבר הראשון שעשינו היה להכניס את המטופל לחדר חדשות. שם הוא
היה יושב כמה שעות, קורא עיתונים (רק את הדף הראשי) ורואה
חדשות בטלוויזיה. הדגשנו לו את הקטעים על מלחמות, רעב ועוני.
ברוב המקרים הטיפול הזה היה משפיע רק על אחד מכל עשרה, שהיה
עובר לחלק הריק של הכוס, רוב האופטימיים למדו לחיות עם חדשות
רעות.

השלב השני היה להזכיר להם את השואה. מישהו שהיה שם היה מגיע
ומספר להם כל מה שקרה, כולל תמונות וסרטים קצרים. היינו
מסבירים שזה יכול לקרות עוד-פעם. בשלב הזה היו נופלים עוד
שניים.

השלב השלישי היה להעלות בקבוצות דיון את נושא מהות החיים. אותי
תמיד משביז לחשוב על זה, בטח גם עליהם זה יעבוד. דיבורים על מי
אני, מה אני, ומה אני עושה כאן בכלל. כמה שכל אחד הוא אפסי
וחסר משמעות בעולם.
השלב הזה היה מוצלח במיוחד, בדרך-כלל היה מפריד בין החלשים
לחזקים באמת, והעניין המדהים היה, שגילינו שהם פשוט לא חושבים
על הדברים האלה ומכאן באה להם האופטימיות.

השלב הבא היה דיבורים על המוות, על זה שאף-אחד לא יודע מה קורה
כשמתים, ושום-דבר לא משנה - כי בסוף מתים.
בזמן הדיבורים על המוות רוב האופטימיים שנשארו, עם כל הפוזה
והחיוכים שלהם, היו נשברים מהר מאוד. הם היו מתחילים לבכות כמו
איזה תינוק שלקחו לו את המוצץ. נדיר היה לראות מישהו שעובר את
שלב המוות.

אבל, מדי פעם, היה איזה אופטימי שהפתיע; איזה מתחכם שהיה אומר
שאם מתים בכל מקרה - אז למה לחשוב על זה, ונשאר עם החיוך
האופטימי שלו.
אנחנו ידענו שזה מקרה אבוד שמהווה סכנה להמשך קיומו של העולם
הפסימי, ולא נותרה לנו ברירה אלא להרוג אותו.

מאז שפתחנו את המכון העולם הפך למקום טוב יותר. כמעט ואין
אנשים מחייכים ואופטימיים ברחוב. כמעט ואין מי שיביא לי את
הקריזה יותר. אני באמת גאה בעצמי שעשיתי משהו חשוב.
אני בטוח שגם הפסיכולוג שלי, אם היה בחיים, היה גאה בי.