"הם הלכו" היא מיררה בבכי. "הם לא מתכוונים לחזור, אני לא
מספיק טובה בשבילם, אני אשמה בכל!" כעבור חצי שעה, כצפוי, הם
חזרו. "מה קרה חמודי, למה את בוכה?" שלוש שנים שהם מגדלים אותה
כמו עציץ - חושפים אותו לשמש, מים אוכל, והרבה מנוחה. אבל הם
עוד לא הבינו כמה היא שונאת שהם הולכים. אולי כי היא לבד.
"הבדידות הבדידות, ושילכו כולם להזדיין, לבדי אסימפטוטה ולא
איכפת לי ולא איכפת להם... בודדה בודדה, מצטרפת בקרוב בודדה
חדשה לאקי"ם אני לבד כל החיים" אכן, ילדה בעייתית, וגם לחרוז
אינה מיטיבה. הוריה לא שלחו אותה מעולם לבית הספר, כי היה ברור
להם וגם לה שהיא לא תשתלב כל כך, ואת כל אוצר המילים למדה
מהטלוויזיה. הוריה השתדלו לא לפנות אליה בדברים, הרי לא תהיה
לדיבור תועלת בחייה... פעם כשהיתה קטנה שיחקה עם החתול בגן
השעשועים, ואז גילתה לראשונה על נוכחותם של אנשים אחרים בעולם
מלבד אביה ואמה. מובן שיותר מזה לא זכתה להכיר, אף אחד מהילדים
המשחקים לא רצה להתקרב לילדה החדשה והמוזרה שאינה שולטת בריר
הנוטף מפיה אל חולצתה. כולם נגעלו מהבעתה הסתומה ועיני העגל
אשר לה... ועכשיו, שוב, הוריו עזבו את הבית והשאירו אותה לבד.
"אני רק בת 8," חשבה וכעסה על הוריה החזירים. בכלל, בזמן
האחרון קשה לה איתם. מאז שאמא התעגלה כמעט ולא שמים לב אליה.
לא חכמה במיוחד הילדה, אבל מה זה משנה... לא יפה, אבל...
ולאחרונה אפילו לא נחמדה...
XX
מגיחה בצרחות איומות לעולם. פניו של הרופא נרכנים למולה. מילים
בוקעות משפתיו, והיא אינה מבינה, עוד לא למדה את הכישורים
להבין, כישורים שכפי הנראה לא תרכוש לעולם. העולם, הרבה לקלוט
יחסית לילדה אטומה.

החדר הקטן, ממנו יצאה רק פעם אחת. גן השעשועים, המשחק עם
החתול, האנשים שאינם הוריה. בטלוויזיה לאנשים מותר לצאת. אבל
בטלוויזיה, אף אחד לא ניראה כמוה, מרגיש כמוה, מזיל ריר כמוה.
אז אולי ככה זה אמור להיות. ולאולי לא.