בערב הביל (או שמא אויל) יצאתי מעצמי, כי נמאס. ויצאתי לטיול
שוחר סביבה. היציאה היתה קשה ושרטה בי קשות. התאמצתי כל כך
לצאת מתוך אפלתי, דחפתי ודחפתי ולבסוף עפתי, כמתוך משגר טילים,
במהירות מסחררת אל האויר. המעוף היה קצר, נזרקתי אל תוך מים
קרים והסדרתי את נשימתי הכואבת. לאחר זמן קצר, שמעתי שאון מוזר
מתקרב וגלים שוצפים בלבן הטיחו אותי למנהרה חשוכה, בשיט מהיר,
כשאני נחבט מדופן אל דופן. בסופה של המנהרה היה מפל גדול, ועל
אף נסיונותיי הנואשים להתחמק, נפלתי מגובה רב, במשך כמה שניות
באפלה מוחלטת. קרביי רעדו בתוכי ונחבטתי בקרקעית, אשר בתחתית
המפל. כעת הכל היה רגוע, שטתי לי במנהרה חשוכה במשך הרבה זמן.
עיניי התרגלו לאפלה, והצלחתי לראות עוד כמה , שיצאו מעצמם. הם
היו די דומים לי, כמובן בהבדלי גוונים וגדלים. לאחר זמן רב
הגענו לצומת מנהרות, והמשכנו במנהרה רחבה הרבה יותר.
המסע היה ארוך מאוד, ובכל צומת מנהרות הצטרפו אלינו עוד ועוד
כאלה שיצאו מעצמם. יום אחד התעוררתי, מקרן אור שחדרה אל עיניי.
פקחתי אותן לאט וראיתי אור מתקרב אלי באיטיות וגדל. עיניי החלו
לכאוב מהסינוור. כיסיתי אותן, אך האור רק התגבר. המים החלו
רוגשים, שוצפים וקוצפים והרגשתי אותי, זה שיצא מעצמי, נע
במעגלים לכיוון האור הגדול. הזרם גבר, והרגשתי את לחץ המים
עליי, רציתי להקיא, אך הסתובבתי מהר מידי.
לפתע קיבלתי חבטת מים ונזרקתי מתוך המנהרה אל תוך חלל מימי
עצום, מואר מאוד, ירקרק-כחלחל . התחלתי לצוף על פני המים,
כשהאויר הנקי מכה בנחיריי. כך צפתי לי בנחת, חש ברוח הנעימה,
מידי פעם צולל קלות ושוב צף בחזרה. השקט, נותן לי זמן ויכולת
לחשוב על חיי ועל עצמי, שיצאתי ממני. וכך, כנראה, אמשיך את חיי
עד שאתפרק לפירורים ולרסיסים, שיעלמו בחלל המימי העצום.
בינתיים, אני נהנה בשלוותי, כי בסך הכל זה די מהנה וגם די מענג
להיות חרא של בנאדם.