[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליאו נורה
/
טקס התייחדות (פרק 3)

אתמול התייחדתי עם האלבומים.
אלבומים, אלבומים, אלבומים, אוף, כמה תמונות... כמה מזכרת
כואבת יכול אדם לתעד לעצמו בלי לדעת למה הוא עושה את זה.
ופתאום נזכרתי איך הטייס שלי היה מטפל באלבומים האלה. באיזו
דייקנות ותשומת לב.
נזכרתי איך הקדיש תמיד זמן לסידור התמונות הרבות שלנו ותיעוד
התאריך. האם ידע? האם הרגיש שהוא בונה בכך את המצבה הזוגית
שלנו? ואם הקדיש לכך כל כך הרבה - מדוע לא ביקש לקחת איתו
אלבום אחד לפחות? עד כדי כך נמחק הכל?
כואבת ומהורהרת דיפדפתי בהם: הנה האלבום הראשון שלנו. כשהיינו
"חברים". הנה הוא... ממש לא השתנה.. והנה אני. ושוב הוא...
ואני... והנה שנינו... ושוב הוא, במדי הטייס המחמיאים. ועוד
אלבום. עם החברים. רובם נשארו חברים, אם כי חלקם עוד לא קיבל
את ה"בשורה". והנה ההורים שלו שאהבו אותי מהרגע הראשון. מה
יגידו היום? ומחר? והנה... הו... הנה התמונות מהטיול ההוא
לצפון... והלילה ההוא באכזיב... ותמונות מתא הטייס... והנה
התמונות מהחתונה... איזה אושר!
כמה פרחים. כמה שימחה. כמה יפה. ואני יושבת לי עכשיו על הספה,
קפה, וסיגריה, ותפוחי עץ בצלחת שלא יהיה מי שינגוס בהם, כי
תמיד קניתי אותם בשבילו... ועוד אלבומים על השטיח... ולרגע אני
נכנסת אל כל תמונה ותמונה כאילו כלום לא קרה, ועדיין לא מעכלת
שזה יכול לקרות בכלל, ומי חוץ ממני בעולם יכול להבין בכלל מה
גלום בכל התמונות האלה. אף אחד לא. רק אני והוא. ומהיום, רק
אני.
וכמה נכון שתמונה אחת שווה אלף מילים, ותעשו את החשבון כמה
מילים שוות אלף תמונות.
והתמונות האלה מתחילות לצוף לי מול העיניים, ומתחברות כמו לסרט
אחד שאין לו התחלה ואין לו סוף. ואני לוקחת ליד עוד אלבום ועוד
אלבום, ומבינה שאו-טו-טו, כשאחזיר אותם אל המדף בארון, ארגיש
כמו מי שחזרה הרגע מטקס אזכרה לעצמה.
חבל לי. חבל.

ותם טקס יום הזיכרון. אבל אדם לא נוהג לעמוד דקה דומייה לזכר
עצמו, ואני מוצאת את עצמי מהר מאוד באמבטיית קצף, מנסה לדמיין
לי חיים חדשים, עתיד ורוד, פרטנר אחר, וקובעת עם עצמי אזכרה
נוספת על יד האלבומים האלה בשנה הבאה.
המים זורמים עכשיו באמבטיה, הימים עוברים, שנה עוברת, ורק
קודאק ואגפא ופוג'י ימשיכו לייצר את אשליות הצלולויד ולתעתע
בנו בשימחת-הרגע של פיתוח התמונות האלה, ההופכות בשנייה אחת
למצבה צבעונית ומחרידה של תקופות שלא ישובו עוד.

תמונות. זה מה שאנחנו.


נורה

4.8.1998


רגע: איך זה נשמע למי שקורא את הדברים? איך אני מצטיירת לו?
חלשה? חזקה? טיפשה? רכרוכית?

אני חושבת שההגדרה הכי נכונה היא זו: עיוורת. הייתי עיוורת!

כי ההרגשה הכי קשה היא הרגשת הפגיעה. הפגיעה הזו שלא מרפה ולא
עוברת.
הפגיעה הזו מאדם שסמכת עליו בעיניים עצומות. וזה עיקר הכעס שלי
היום כלפי עצמי: על העיניים העצומות שלי. על כך שהייתי עיוורת.
קשה לי להסביר את הפגיעה הזו. את העוצמה שלה. את החתך הזה, את
הצלקת, את הסכין החד הזה של אותה פגיעה. וכשאני יושבת לי עם
עצמי וחושבת, ונזכרת, ומשחזרת, וחוזרת ובורחת אל הימים הטובים
שלנו, מה אני מוצאת? רק דבר אחד: שאם לא הייתי עיוורת, ואם
הייתי מנתחת את האישיות שלו מבחינה "מדעית", הייתי צריכה לצפות
מראש שהאיש הזה יפגע בי! איזו טמבלית הייתי! איך לא הבנתי את
מה שברור לי היום, כי הרי המילה הזו, "פגיעה", היתה תמיד
פופולרית אצלנו בבית. כל מהותו של הטייס שלי, לפחות בימים
שהיכרנו, וגם אחרי הנישואין, היתה פגיעה אחת גדולה. כך חינכו
אותו. כך לימדו אותו. כך תיכנתו אותו. ורק לכך הכשירו אותו:
לפגיעה. לפגיעה. ולפגיעות. לפגיעה ישירה. ולפגיעה מדוייקת.
ולפגיעה מהאוויר. ולפגיעה מגובה נמוך. וכך הם גם שפטו את
החברים שלהם בצבא: ההוא - היו לו שתי פגיעות, והאחר - רשמו לו
שלוש פגיעות, ועוד מישהו - כמעט פגיעה, ובקיצור: מי שלא פגע
במישהו - כמעט ולא נחשב שם, בטייסת.

עכשיו, כשאני נזכרת, אז אוי, אוי כמה פעמים שמעתי את המילה הזו
- פגיעה - וכמה אושר מקצועי היה גלום על פניהם כשהם דיברו על
הפגיעות האלה. אפילו ברדיו, כשסיפרו לכם ש"הטייסים דיווחו על
פגיעות מדוייקות", אתם לא ידעתם שמדובר גם בטייס שלי, שחזר
כולו קורן מאושר מאותם ימי מילואים, ומי יודע כמה לבנונים
איבדו ידיים ורגליים מהפגיעות המדוייקות שלו, וכמה ילדים
שרופים יישארו שרופים לכל ימי חייהם בגללו, ורק לחשוב על כך,
ששעה לאחר מכן היינו נכנסים למיטה... וכמה רך הוא היה... וכמה
עדין... וגברי...ואני עדיין מרגישה את החיבוק הזה, את המגע
הזה...את הריח שלו... ואיך, איך, איך לא הבנתי שאולי נמצאת
במיטתי מפלצת-ריגשית, ששיא מאווייה הוא רק לפגוע ולפגוע
ולפגוע.

כן. אני יודעת שאני מנסה ללכלך אותו עכשיו, ואולי אני מלכלכת
בזה את כל חיל האוויר, ואולי את כל המדינה, רק כדי לסדר לי את
הראש שלא הפסדתי בעצם דבר.

אל תאשימו אותי. גם אני ספגתי פגיעה ישירה.

ואני אפילו לא חיזבאללה קטנה, שזה הגיע לה, והוא ידע היטב שלא
יהיה בכוחי להשיב נגדו אש.

בטח לא כדי לפגוע.

על זה הבכי. והאכזבה.


נורה.


6.8.1998













loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בא לי קרמבו.
מת לבמבה.
מת לבמבה. יש
למישהו במבה?
ארטיק? קרטיב?
יש למישהו
קרטיב? קרח?
אפשר קולה?
יש עוד קינלי
רמי? שורפות לי
העיניים.

הג'ירפות


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/6/01 6:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאו נורה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה