יהודה יצא עם הכלבלבים לטיול. זה היה הרגלו מדי יום, מתבודד
היה. הוא גר בהוסטל לאחר שאושפז בבית חולים לחולי נפש. לפני כן
היה ספרן. זה היה מה שחיבר ביני לבינו, אהבת הספרים.  יהודה
נהג לאסוף עיתונים, הוא ידע למצוא מקומות מחבוא שם היו נזרקים,
רק לו הם היו ידועים, עיתוני שבת היה אוסף יום לאחר הופעתם, לי
היה נותן את המוספים הספרותיים. היינו נוהגים לשוחח קצרות
אודותם. מעולם לא חיווה דעה, פעם אמר לי כי הוא מחשיב גילוי לב
כדבר זול.

הפעם היה זה הטיול האחרון. כל ארבעת הכלבלבים נידונו להילקח
לצער בעלי חיים, מלבד כלבה אחת, בובי. באסיפה הכללית של ההוסטל
דובר על כך שהכלבים מלוכלכים ומלאי קרציות, הם היו מכתימים את
הכביסה ונובחים על כל מי שהתקרב למקום. יהודה כהרגלו לא אמר
דבר. רק בפני ציין כי היה מעדיף את הכלבה השניה, ניקי. לדבריו
היא הרבה יותר מפולפלת, אולם לבובי היה קולר ורשיון מהעירייה.


היתה זו מתוכננת להיות האקציה השניה. הראשונה היתה חודשים
קודם, כשיצאה אז הגזירה מהנהלת ההוסטל התכנסו הדיירים לישיבה
ספונטנית. הדאגה היתה לגורים. לא ניתן לזה לקרות הכריזו כולם.
ואכן הגורים הועברו למקום מבטחים עד יעבור זעם. הכלבים נלקחו
לצער בעלי חיים. למחרת היום הושבו הגורים ממקום מחבואם. זוזי,
ה שרלילה של ההוסטל, נכנסה להריון. היא היתה נקבה טובת לב
ווולגרית, שאהבה את כולם ללא הבחנה, גברים, תינוקות, ולא ידעה
להגיד לא לאיש. המנהלת רצתה לשלוח אותה לבצע הפלה. "על גופתי
המתה" רשפה זוזי.  " זו ההזדמנות היחידה שלי לגדל ילד משלי".
"אבל את לא יודעת מי האבא של התינוק" טענה המנהלת.
"כולם יהיו האבות של הילד" ענתה זוזי.

וועדה של משרד הבריאות מצאה כי לא ניתן למנוע מזוזי את לידת
התינוק, כשהמנהלת רצתה להעביר את זוזי למעון לאמהות חד הוריות,
שוב התכנסה הוועדה ומצאה, כי בגלל הבעיה הנפשית של זוזי  אין
היא מתאימה למעון, וכך היה. זוזי אושפזה בתקופת ההריון כי נמנע
ממנה לקחת תרופות פסיכיאטריות. הילד נולד. בעת ברית המילה שלו
נוקבו ארבעת צמיגי מכוניתה של המנהלת. היה זה בגלל האקציה
הראשונה. למחרת אספה את כל דיירי ההוסטל כדי לברר מי חתך את
הצמיגים. לפתע הופיעה גורה מלוכלכת וייללה בקול.

"תרחיקו אותה מכאן" נבחה המנהלת. הגורה משכה בשיניה את זוזי.
זו כבדה עדיין, קמה והלכה אחריה, לפתע נשמעו צעקות מחדרה, הכל
חשו לשם ומצאו את הילד כחול מחוסר אוויר. התינוק ניצל. המקרה
פורסם בעיתונים. בלחץ דעת הקהל  קיבלה הגורה רשיון מהעירייה
וקולר. הם ניתנו לה כפרס על נאמנות שגילתה ביום בו חגגו את
הברית של תינוקה של זוזי. אולם כעת יצאה הגזירה על כל שאר
הגורים שמאז גדלו להילקח להסגר. מלבד בובי וניקי יצאו איתו בוא
הכלב, ועוד גור כלבים אחד בלי שם. הם לא הרגישו בשום דבר שונה
וכמנהגם שוטטו לפניו. לבובי היה פצע בזנבה ועליה להיות מטופלת
אצל וטרינר. המדריך הבטיח זאת, אולם זמן רב חלף והוא הזניח
אותה.

למחרת התמהמה הטנדר שהיה אמור להסיע אותם לצער בעלי חיים.
בדיוק באותו  זמן חלף במכוניתו הקבלן שבנה בסמוך. הוא עצר
וליטף את הכלבים.
"בכמה אתם מוכרים לי אותם?" שאל. יהודה קפץ על המציאה.
"שלך בחינם" אמר.
"בחינם?"
"כן, רק מדי פעם תרשה לי לבוא לבקר אותם, אבל הכלבה עם הקולר
נשארת איתי".
הקבלן הוציא את ארנקו ושלף ממנו מאתיים שקלים.
"זה בשביל שיהיה לכם לוטרינר" אמר. פתח את הדלת האחורית
במכוניתו ורמז לשלושת הכלבים לעלות.
לא היה מאושר מיהודה.