הילד לו חיכיתי כל חיי, נם לו בזרועותיי. תינוק בשל, שאין בו
מום. יפה ובהיר, שיער חיטה ועיניים כחולות. בדיוק כמו שראיתי
אותו בדמיוני, הולך ומתפתח בתוכי במשך חודשי ההריון הארוכים.
ארוכים יותר מידי.  

אני כמובן דאגתי, כמו כל אימא טרייה שמחכה בקוצר רוח לבכור
שלה.  וכמובן שכלפי חוץ הצגתי את החסונה והגיבורה. לא אפשרתי
לאיש לדעת את שמתחולל בקרבי. לא כשצפיתי לראשונה בדמותו הזעה
בתוכי על מסך המוניטור, גם לא כשקיבלתי את תשובת מי השפיר
התקינה.  אפשר לחשוב שאני פשוט לא מהטיפוסים הרגשניים.

נהניתי מכל דקה של הריון,  ואת זאת כמובן ראו על פני. אהבה
והריון אי אפשר כנראה להסתיר, נו, לפחות אצלי זה ניכר
בהתנהגותי ובתגובותי כלפי העולם. כל העוקצנות שהייתה בי אי פעם
נעלמה ברגע שגיליתי שאני בהריון, אפילו את הסיגריות זרקתי  מפי
באותה שניה ממש.

גאה בחנתי שעות את דמותי הולכת ומתעגלת. משתוקקת לתפקיד החדש,
למלא חזון האם האידיאלית לילד המושלם.  ועתה אין מאושרת ממני,
בדרכי הביתה ובכורי נם בזרועותיי.

עוד פריט ברשימת החלומות שלי  ממומש. ואני מלחשת לעצמי,
הצלחתי. כשכבר חשבתי שלעולם הרגע הזה לא יגיע, הנה אני כאן.
האלבום וחשבון החסכון  הטרי כבר ממתינים לו בחדרו, כמו גם
הצעצועים, הספרים, הציוד הקפי. לכל דאגה אימי מיד אחרי הלידה.
אפילו לא שניה קודם לכן, נגד עין הרע. לא שאנחנו מאמינות, אבל
שיהיה.

את הלילות חסרי השינה,  בשבוע הראשון, אני מקבלת עלי בגאווה,
כמו חייל אחרי טבילת האש הראשונה. מנסה למלא אחר כל ציפיותיי
במלואן. רק עם ההנקה אינני מסתדרת.  אינו עולה במשקל לפי הספר
וגם לא עונה על ציפיותיי מעצמי. אולי אני מוותרת מהר מידי,
אולי דוחקת בו שלא לצורך, אבל מרימה ידיים ונכנעת.

אין דבר, אני מנחמת את עצמי, לילד השני  תהייה לך יותר סבלנות.
אני מתבוננת בחוקי שלי. חושש לגעת בו בתינוק ומביט בו  רק
מרחוק, רואה בו יריב אמיתי. וכמה שלא ארגיע, וכמה שלא אהיה
רכה, אני חשה את הסתייגויותיו. אבל יש לי את כל הסבלנות
שבעולם. ממתינה, לא דוחקת. רק גאה בעצמי ומאמינה ביכולותיי.

מתקשה לעכל המלצותיה של אימו. ניסיון יש לה כשלי ואת בנה
יחידה גידלה באהבה. אך כשהיא רואה אותי מחתלת אותו, היא
מזדעקת. "אצלנו קשרו את הילדים, כדי שיגדלו ישר, לא  ככה." אני
מניחה לה להדגים  לפני  ומתפלצת. אני דוגלת  בחופש  ולא ברגלים
וידיים קשורות. מיד עם צאתה אני ממהרת לשחרר את עוללי
מהקשירות. עכשיו יהיה עלי למצוא דרך מנומסת להסביר לה ...

עם אימי, סבתא גאה לנכד הראשון במשפחה מצומצמת, קל לי יותר
להסתדר. עתירת ניסיון כמיילדת,  עצותיה תמיד חכמות, תמיד
במקום. רק שמפזרת אותם במשורה ורק לאחר שאני שואלת מפורשות.
אישה חכמה.

הרבה ילדים זכתה אימי ליילד. רק למשפחתה שלה לא דאגה והותירה
אותי כבת יחידה בעולם. ואני נשבעתי לעצמי , לי תהיה משפחה
ענפה. אצור עץ רחב ונישא עם הרבה זרעים שלא ימחו מעל פני
האדמה. אז הנה הראשון כבר הגיע ומקווה שרבים או יותר נכון רבות
תגענה  אחריו. והאורחים מגיעים טיפין, טיפין. מתלהבים מהרך
הנולד, כצפוי. איך אפשר שלא, שיער חיטה עיניים כחולות, ושלי.

ממהרת להגיש להם תקרובת, לכל המביאים מבחוץ את כל הרכילות
האחרונה העדכנית. אני משימה עצמי מתעניינת. ראשי  לא שם, לא
בעבודה ולא במי סידר את מי ולמה. אך אני מחייכת, צוחקת במקומות
המתאימים  וחושבת על הבכור שלי שישן בחדר הסמוך.

כבר קראתי את כל הספרות על מות בעריסה ושאר אסונות שנקרים
בדרכו של ילד המנסה להתמודד עם שנת חייו הראשונה.  אז אני
מרגישה  מוכנה על כך צרה שלא תבוא. אך כמה שנהיה מוכנים, אף
פעם לא נדע מה ילד יום וכיצד נגיב לו. ואת זאת אני למדה על
בשרי באותו יום ביקורים ראשון של החברות.

אני יושבת עם האורחים ונדמה לי ששומעת רחש מחדר הילדים. מרגישה
די מטומטמת כשמתנצלת ופונה לראות מה שלומו של הבכור שלי. רק
לפני חמש דקות הייתי בחדרו, הצגתי אותו בגאווה לאורחים ושוב
אני נכנסת. בדרך אני שומעת את קולות הצחוק. מישהו כבר צוחק על
חשבוני. האמת, לא כל כך אכפת לי.

אני נכנסת לחדר.  הפעוט שלי, שאך לפני כחמש דקות  השכבתי אותו
על הצד, נתמך בחיתוך מגולגל שוכב עתה על הגב. "לא יפה," אני
אומרת בקול רם כשאני מתקרבת למיטתו. שאריות האוכל, שאכל לפני
כשחצי שעה, מרוחים לו על פיו, אינני בטוחה שהוא נושם.
אני אפילו קצת צוחקת מעצמי, על דאגתי המופרזת כשאני מרימה
אותו, אבל אכן לא דמיון הוא, הילד לא נושם. הופכת אותו בידי על
גבו, מכה בו תחילה בקלילות על הגב וממני יוצאת רק אנחה אחת
כבדה, "אימאל'ה."

אימאל'ה שלי. בימים שכתיקונם שמיעתה כבר לא כשהיתה והיא נעזרת
במקל הליכה בגלל שבר ישן שניתוחו כשל, מגיחה מאי שם במהירות,
רואה את המתרחש וחוטפת את התינוק מידי. אוחזת אותו בין רגליו,
מרימה אותו באוויר כאילו היה ילוד בן יומו, וטופחת לו קלות על
גבו. רק מקולי יוצאת יבבה. עתה היא מקרבת פיה אל פיו ונושפת לו
קלות. שוב  הופכת אותו וראשו למטה וטופחת לו על גבו.

כדרכם של אירועים שכשהם מתרחשים בחטף מול עינינו, אין המוח
שלנו ממהר לתרגמם, אך אני באותן שניות שבני  בכורי מפרפר בין
חיים ומוות כבר מהלכת אחריו בדרך לבית הקברות, לבושה שחורים
ומתאבלת. והתמונה הנוראית ההיא מתחלפת בתמונה אחרת, כי משום מה
אני רואה אותו  מבוגר עומד על הבמה בטקס הסיום של בית הספר
התיכון. ושתי התמונות מתבלבלות לי במחשבה  עד שאני שומעת את
קולו של התינוק, חלש בתחילה ואחר מתחזק וגדל.

אני מביטה בפניה של אימי, נראת כנציב מלח, אף שריר לא זע
בפניה. מחזירה לי אותו ורק אומרת "אל תשכיבי אותו יותר על
הצד."  לא בכעס, לא בטרוניה. רק כקובעת עובדות ברורות וחד
משמעיות. "ואל תקשיבי לכל העצות של טיפת חלב. תינוק כזה, אחרי
האוכל, רק על הבטן, עם הראש מוטה הצידה, או בתנוחה מוגבהת."
יוצאת את חדר הילדים, הפעם צליעתה ברורה וכבדה.

אני מביטה אחריה ותמהה מאין יש לה את הכוחות. אני צעירה ממנה
בשלושה עשורים ומאבדת את העשתונות והיא?

אני נזכרת שתמיד הייתה כזו, גם כששברתי את רגלי בריצה לרוחק,
גם כשכמעט נדרסתי על ידי נהג שיכור. אפילו אז, כשטרם מלאו לי
12,  כשיצאתי עם החבריה למסיבת הסיום של הגדולים, ולא סיפרתי
שאני יוצאת, לא אמרה כלום כשחזרתי. רק יומיים לאחר מכן העירה
שדאגה "קצת." סיפרה שהלכה לחפש אחרי, שראתה אותי בקהל צוחקת,
וחזרה הביתה.  אימא שכזו, תמיד עניינית.  תמיד נראית שלווה.
מעלם לא ראיתיה יוצאת מגדרה. לא זוכרת שאי פעם הרימה עלי קול
או יד.

כמובן שאת כל אלה אני עוד צריכה ללמוד ממנה. כיצד נוהגים בקור
רוח כשהעולם עומד להתרסק. כיצד מכניסים את הנהג האוטומטי לכלל
פעולה.

עם ילדי אחרים אין לי בעיה, רק עם ילדיי שלי אני עדיין מאבדת
את הראש ואת הצפון. לימים גם אני אנהג כמוה,  אני חושבת לעצמי.
רק שאלה של ניסיון חיים?