בשניות שלפני ההתעוררות המוחלטת היא נזכרת בחלום, ומחייכת. עד
שהיא פותחת את העיניים הזיכרון של החלום נעלם, אבל החיוך עדיין
נשאר.
ירד גשם בלילה, היא מריחה את זה באוויר. אבל השמש הצעירה זורחת
בין העננים וקרן צהובה ובהיר ה שופכת את אורה בחדר. למרות שקר,
מראה האור עצמו מחמם אותה מבפנים.
היא מתיישבת על המיטה ומדליקה סיגריה. חושבת על הכול, אבל לא
על דבר מסוים.
היא רואה משהו בפינה הנסתרת מאחורי הארון, ומטה את ראשה ימינה,
כדי לראות מה זה בדיוק.
הוא יוצא מהצללים , קופץ על המיטה שלה ומסתכל עליה במבט ריק.
אני אומרת הוא, אבל יותר נכון לקרוא לו 'זה'. היא מסתכלת עליו,
בוחנת את זה, בלי שום הבעה של הפתעה, שאמורה להיות התגובה
האנושית כשמשהו בגובה חצי מטר, עם שתי ידיים קצרות בכל צד ושתי
כפות רגלים קטנות שנראות מעבר לפרווה העבה והסגולה שכיסתה אותו
כמעט לגמרי, בא ומתיישב על המיטה שלך דבר ראשון על הבוקר. היא
לא יכולה לראות איפה הראש שלו נגמר ואיפה הגוף מתחיל, אבל היא
יכולה לזהות שתי עיניים, צהובות כמו השמש, מביטות בה מעבר למסך
הפרווה.
-שלום. זה אומר בקול טיפה אסרטיבי מידי ממה שאפשר לצפות ממנו.
-בוקר טוב. היא אומרת בעליצות. - לקח לך זמן. היא מוסיפה בטון
כאילו-רציני, ומוסיפה חיוך כדי שידע שהיא לא מתכוונת לזה.
-היו לי כמה פגישות לפני זה. חוץ מזה- לא היית מוכנה בשבילי
קודם.
-ועכשיו אני כן?
-כנראה שכן אם אני פה. אני לא סתם מתחבא מאחורי ארון של מישהו
חצי לילה מחכה שהוא יתעורר.
אולי אין לזה פה, אבל היא יכולה לראות בעיניים שזה מחייך.
-אני שמחה שאתה פה עכשיו.
-את אמורה להיות, אחרת מה אני עושה פה? זה מתבדח.
-לכמה זמן אתה פה? שבריר של דאגה נכנס לה לקול.
-אני בדיוק חייב ללכת. בזבזתי יותר מידי זמן גם ככה.
-למה? היא מסתקרנת בטון נעלב.
-פשוט קבעתי עם אביב גפן, ולא באתי. זה לא נורא אבל לא נעים לי
כל כך... זה מתנצל.
-אה. טוב, אולי זה באמת עדיף. נמאס לי כבר מהשירים הדיכאוניים
שלו.