כמו בכל יום רגיל אני קמה מהמיטה עוד לפני שאני מתעוררת, קודם
כל לבדוק את הפלאפון, לדעת אם יש משהו שפספסתי בזמן שישנתי. רק
אח"כ מגיעה הרוטינה, לפתוח את העיניים, לפהק פיהוק אחרון,
להבין שיום חדש הגיע שוב. אם זה טוב או רע אפילו אלוהים בכבודה
ובעצמה לא יודעת.

אחר זה לגשת לקופסת הסיגריות. לפני שאיפה של חמצן נקי אני
צריכה שאיפה של ניקוטין, יש משהו כמעט קסום בשאכטה הראשונה של
הבוקר, ברגעים האלה שהגרון עוד לא יודע להשמיע קולות, שהפה לא
יודע לשאוף ולנשוף חמצן. מתאחדים שניהם ביחד, ושואפים את
הסיגריה, כמו בפעם הראשונה.
יכול להיות, אבל ממש לא נראה לי, שהדבר נמצא רק אצלי.

אני נשכבת חזרה במיטה עם הסיגריה שלי, מזפזפת בדפי המחשבות,
מהמרת עם מי אדבר ראשון היום. מי יהיה הראשון שאכעס עליו, מי
יהיה הראשון שישמח אותי. לוקחת את הטלפון ליד, מחייגת את כל
אותן ספרות שאני זוכרת בעל פה לכל אותם אנשים שהתקשרו אלי חצי
שעה לפני שפקחתי את העיניים. מנהלת איתם את אותם שיחות שניהלתי
איתם בדיוק 24 שעות לפני כן. שום דבר לא השתנה. לא מאז אתמול
ולא מאז הפעם האחרונה שדיברתי איתם. 'מה קורה?'. הלוואי והיה
קורה משהו.

אני עולה למטבח, מכינה לעצמי כוס קולה או כוס שוקו. תלוי ביום,
תלוי במצב הרוח ובעיקר במצב המקרר. מרפרפת על כותרות העיתון
שכבר ממזמן לא מרגשות אותי, לא מחדשות לי וחשוב מכל לא
מעניינות אותי. שוב פיגוע. שוב אונס. שוב רצח. אם באמת אקרא את
המילים הכתובות, אם אבין את כל אותם מקרים שקרו ביום של אתמול
אפרוץ בבכי. ומי צריך לבכות על הבוקר...

מצחיק איך שהחיים מתגלגלים להם על ידי. לפעמים מזמינים אותי
להצטרף, לעיתים מעדיפים לעשות את זה לבדם, מבלי לשתף אותי
במתרחש עד אשר כבר מאוחר מדי. מצחיק איך לפעמים אני מביטה
במראה, בזמן איזו שיחת טלפון סתמית של הצהריים וחושבת כמה הכול
קורה בצורה מתקתקת. בדיוק בשבילי.
איך בדיוק כשעצוב לי מישהו מתקשר. איך בדיוק שאני רעבה מתקשר
מישהו ואומר בואי נלך לאכול. איך כשבא לי קצת לשחרר מתחים
מישהו שולח הודעה על מסיבה שכבתית בערב.
כאן אמורה להגיע השורה שבה אני הופכת הכול. מספרת איך לפעמים
קורים דברים בדיוק כשאני לא צריכה אותם. אבל אני מוותרת עליה.
פעם בחיים לא בא לי לראות את המטבע משני צדדיו. אני מעדיפה
להסתנוור מצדו האחד ולהמשיך לחיות בבואתי, רק עוד כמה רגעים,
שצדו השני נוצץ לא פחות. ככה בא לי.

כמו בכל יום רגיל. מגיעה השעה שיוצאים מהבית. לבדוק את הבחוץ.
לראות שהכבישים עוד שחורים. שלמרות המצב אנשים עושים ריצות
לאורך הרחובות, קיוסקים ממשיכים להישאר פתוחים שעה או שעתיים
נוספות אחרי שכל שאר בעלי החנויות כבר עוזבים הביתה. העצים עוד
עומדים איתנים, מקשטים את העיר בירוק ומשטים בנו שאנחנו עוד
אחת הערים האלה שנותר בהן גם טבע ולא רק גורדי שחקים ומסחר.
אני הולכת עם חברות או מכרים אחרים ברחובות העיר נכנסת לאותם
מקומות שכבר נכנסתי אליהם בעבר, קונה את אותם דברים, אוכלת את
אותו אוכל שכבר טעמתי, מקשיבה לכל אותם צלילים מוכרים שכבר
התנגנו באוזניי.

מצחיק איך כל פעם כשאני נתקלת באיזה מכר ישן. הוא שואל לשלומי
ואני משיבה באותה תשובה מיושנת "שורדים..." ואז שוב פעם מגיעה
שאלת מיליון הדולר, שמרוב שנשחקה שווה בקושי קופסת סיגריות
זולה. "מה חדש...?"