אני לא ממש יודע על מה הסיפור הזה , שאני מדבר עליו, או יותר
נכון מספר לכם עליו (הכל עניין של סמנטיקה).

כשאני חושב על זה, אני בכלל לא יודע אם זה סיפור. אולי זה פשוט
שיר ממש מוזר. שיר מוקצה.
אחד שאין לו חברים, והוא צריך להסתובב עם כל המוזרים והאותיות
הסופיות, שתמיד תוקעים אותם בסוף. זה בדיוק כמו הילדים המוקצים
שהשם משפחה שלהם מתחיל בת' ועד שהמורה מגיעה לשם שלהם ברשימה
אז השיעור כבר נגמר.

לא! אני לא רוצה שהשיר שלי יצא כזה.
וחוצמזה, גם אין לי ממש את הכסף בשביל לממן לו את הטיפול
הפסיכולוגי.

אתם יודעים מה, אני אהפוך אותו לסיפור. אחד ממש גברי, כזה
שייזין את כל הבנות בשכבה שלו.
אבל אם הוא כל כך גברי, אז זה בטוח אומר שהוא בעצם הומו בארון.



אוי אלוהים, מה עשיתי! הסיפור שלי הוא סיפור שפעם היה שיר
ועכשיו הוא הומו.


אוף, לאיזה תסבוכות אני מכניס את השירסיפורהומו שלי. אני כזה
הורה טיפוסי!

ומה בסך הכל רציתי לעשות? לכתוב?!
במילא בימינו אף אחד לא מעריך אותך.
טוב  אולי אם אתה עושה ספר שלם של שירסיפורהומואים שאף אחד לא
כתב לפני אז אתה יכול להיות מוערך.

ואז, אחרי שהשירסיפורהומו שלי יהיה מפורסם, כולם ירצו לראיין
אותו.
הוא יופיע בריקי לייק בתור כושית עם שם מוזר, ואחרי זה ילך
לתוכנית של ג'רי ספרינגר, וידפוק שם סטרפטיז סטייל קאמילה
בפרויקט Y. אבל לא. אין בכלל מה להשוות אותו לפרויקט Y. או לא,
לא, לא. השיר סיפור הומו שלי יהיה הרבה יותר גדול מפרויקט Y.
הוא יהיה אפילו יותר גדול מהתחת של קאמילה. הוא יהיה מספיק
גדול שאולי יום אחד הוא יצליח להגיע לתוכנית של אמנון וורדה
רזיאל ז'קונט, הוא יוכל! וככה אני גם אצליח לחסוך לעצמי את
העלויות של הטיפול הפסיכולוגי. כי פשוט, עכשיו, שאני כבר כל כך
מפורסם, אני צריך טיפול פסיכולוגי בעצמי.
וגם אין לכם מושג כמה הסמים עולים!

אבל אתם יודעים מה, משהו עדין חסר.
נכון, עכשיו אני מפורסם, ויש לי שירסיפורהומו שכולם אוהבים. לא
שזה כזה קטע. כי עכשיו זה מאוד באופנה לאהוב (שירסיפור)
הומואים.
אבל גאד דאמט. עדין אין לי מושג על מה הסיפור הזה מדבר.