ואני מוצאת את עצמי קוראת מה כתבתי כאן ביום שישי, כשהטייס
הפרטי שלי עזב את הבית אחרי ארבע שנים טובות ומאושרות, ועדיין
לא מאמינה שמדובר בי.
הפרחים שקניתי מחזיקים מעמד יפה בחום הזה, ואני מבחינה שזה
אולי בגלל טבעות חוט הברזל התומכות בהם בראש הפרח וחוט המתכת
הדק המלופף לאורך הגבעולים. למה לנו לא סייעו הטבעות שענדנו?
למה אנחנו לא ידענו ללפף את עצמנו בחוט כזה?
אולי כי שנינו לא היינו פרחים.

שוב ושוב ושוב ושוב אני מנסה להעביר במוחי מה היה הקש ששבר את
גב הנישואין שלנו.
לכאורה, הכל היה בסדר גמור. מעולם לא היו לנו טענות של ממש
האחד לשנייה, וידענו לנצל נכון כל רגע בהנאה מירבית. את
הויכוחים השיגרתיים בענייני דיומא חתכנו די מהר ואפילו בהומור
יחסי. היינו מודעים היטב למי שאנחנו ומה שאנחנו, ומהבחינה הזו
אין לי טענות לא אליו ולא אל עצמי.
ומאוד יתכן שאני עדיין לא מעכלת מה עבר עלי, ויתכן שרק עוד זמן
מה אבין שהסתיימה תקופה. ראיתי הרי בחיי הקצרים גופה חתוכה או
שתיים, ואני מודעת היטב לאפסיותם של החיים.
אחות חדר ניתוח, לא לשכוח.

הבוקר הוא צילצל. דיברנו שעה. בסוף, ביקשתי שיגיד לי מה והיכן
טעיתי. איפה נפלתי. ומה בעצם גרם לו לעשות את הצעד הדראסטי
הזה.
כלום, הוא ענה לי, ממש כלום. אין לי שום טענה.
ואתם יכולים להאמין לו. אני מכירה אותו היטב. ולכן יש לי השערה
מסויימת, שלאט לאט הופכת להיות בגדר מסקנה. כבר לפני שנה
נתקלתי במקרה דומה של זוג חברים, ואחות נוספת בעבודה עברה
פרידה קשה רק החודש.
פתאום נפל לי האסימון.
פתאום הבנתי מה החוט המקשר בין כולנו.
העבודה. הקריירה. פשוט כך.
פתאום אני מבחינה שלא סתם עזב הבעל הארכיטקט של חברתי הטובה
לטובת ארכיטקטית צעירה במשרד הגדול בו עבדו. וכך גם בעלה של
האחות העובדת איתי: תוכניתן שעזב את הבית לטובת אשת מחשבים
שהכיר בעבודה. וכך בעלי, (אני קוראת לו עדיין בעלי... טיפשה
שכמוני) טייס במקצועו, שעבר לגור עם בקרית-טיס שהכיר בנתב"ג,
כנראה במהלך העבודה והקשר שלו עם מגדל הפיקוח.
כנראה, שבשלב מסויים, הגברים האלה (אולי גם הנשים, עוד לא
נכנסתי לזה) מחפשים הרבה יותר מסתם בת-זוג נאמנה וטובה. הם
מחפשים כנראה גם פרטנר לשיחה וחוויות משותפות מתחום העבודה,
העיסוק והקריירה. החוויות הרפואיות שאני הבאתי, מעולם לא דיברו
אליו.
אין לי הסבר אחר, ועובדה, שהדבר הראשון שעלה בדעתי, בתור פיצוי
או נקמה או כיף, היה לקבוע עם בחור נחמד שתמיד נהניתי לדבר
איתו ולהחליף חוויות.
לא טעיתם: הוא רופא.
ואני יודעת שהוא נשוי.
ואחר כך, גם אישתו, שהיא מורה למוזיקה, לא תבין מדוע.
מרגע לרגע, נדמה לי שבאמת כאן מתחיל הסיפור.

נורה.


3.8.1998