את מי שאמור היה להיות בעלי היכרתי במחלקה שנקראה בפינו בצחוק
בולבולים 2 (אורולוגית ב'). הייתי אז אחות צעירה, והוא היה
טייס קרב שאושפז במחלקה בגלל בעייה מסויימת לאחר פציעה בתאונת
מטוס. אתם צריכים להבין על מה אני מדברת.... כפי שכאן, אנחנו
מכירות אתכם דרך הכתיבה שלכם, אז שם, במחלקה, היכרנו אותם דרך
הבולבולים שלהם. צעירים, מבוגרים, קשישים. מכל הסוגים. אני
זוכרת את היום הזה כאילו שהיה אתמול, למרות שעברו ארבע שנים
ארוכות מאז. באותו בוקר ניגשתי למיטתו כדי להחליף לו את
הקאטטר. באותה טבעיות בה הרמתי את סדין השמיכה של המאושפזים,
(אפילו לא היינו נוהגות להסתיר את הפעולה עם הוילון) מצאתי את
עצמי מעבירה מבט נוסף על פניו. רגע, רגע... באמת מעניין אתכם
איך הגענו עד הלום, כשהבוקר הוא עזב את הבית סופית אל דרך שלא
תהייה ממנה חזרה?
אז זהו. עכשיו כבר בכלל אהיה הרבה יותר פנוייה, כי גם עזבתי את
בית החולים הגדול, והצטרפתי אל צוות חדר ניתוח של בית חולים
פרטי ונהדר. פחות עבודה, יותר יחס, הרבה הרבה יותר כסף,
ואולי... אולי... אולי זאת התחלה חדשה בחיים.
עכשיו אני הולכת לקנות לי זר גדול של פרחים הביתה. אתם יודעים,
פרחים, שעושים נעים וטוב... אבל שולחים אותם גם כשמישהו מת.
וגם לי מותר להתאבל על ארבע שנים נהדרות שהיו ולא ישובו. מתו.
נורה
31.7.1998 |