"די. אני רוצה ללכת לישון".
"נו, אלה, לישון זה כזה בזבוז זמן".

לא היה לך כוח לזיוני השכל שלו עוד פעם. תמיד הוא היה מתחיל עם
זה כשהיא הייתה עייפה, רעבה, אפילו עצבנית. ברגעים כאלו היא
הייתה שואלת את עצמה מה היא עושה פה איתו, ולמה העניינים לא
היו יכולים להיות פשוטים יותר.
היא הפנתה אליו את גבה, ועצמה עיניים. היא הייתה כל כך
עייפה...
לא עבר הרבה זמן עד שהיא הרגישה את ידו מגששת מתחת לשמיכה,
מחפשת חום, ליטוף, או סתם סיפוק מיני.
באמת שלא עניין אותה שהוא לא עייף, באמת לא עניין אותה שהוא
רוצה, ושהוא רוצה עכשיו. היא אחזה בידו, שנקפצה לפתע בהתרגשות,
מקווה שסוף סוף הצליח לגרום לה להתעורר, אבל היא בסך- הכל
הזיזה אותה לאן שהיא שייכת וחזרה לניסיון הכל כך קשה לחדור
לעולם החלומות, שם אולי יהיה פשוט יותר.
היא אהבה אותו פעם. מאוד. אהבה אותו כל כך שלא ידעה מה תעשה
בלעדיו... ואז הוא התחיל להעלם. בא רק פעם בשבועיים, שלושה.
לפעמים אפילו חודש.
והיא עדיין המשיכה לאהוב אותו בהבנה, כי משהו נראה לה הגיוני.

היא לא אוהבת אותו עכשיו, בכלל. יותר מפעם היא שאלה את עצמה
איך היא יכלה להפסיק לאהוב אותו אחרי כל כך הרבה זמן, לעומת
הרגש העוצמתי שהרגישה פעם.טוב לה בלעדיו, טוב לה לבד, וכשהוא
חוזר וכמו שובר חומות עדינות כל פעם מחדש, פולש למיטה, לחיים
שלה, אליה... היא נשברת .
אלה לא האמינה שהיא יכולה להפסיק לאהוב. כבר יותר מחודש היא לא
אוהבת, בכלל. היא גדלה על אהבה, אהבה חסרת גבולות וחסרת חוקים,
ופתאום נעלמה לה האהבה, לא היה לה שום רגש חלופי, לא היה לה
כלום. היא הייתה ריקה, וזהו.

הוא מצידו, לא ראה את זה אצלה, לא הבין מה כל כך השתנה, מה יש
לה. היא הרי רגילה למצב הזה, והיא יודעת שהוא אוהב אותה,
ויודעת שזהו המצב שצריך להמשיך לחיות.

בבוקר, כשהוא קם, היא לא הייתה שם.





מוקדש.